“איומים קיומיים” צצים בישראל כמו באיראן, כל אימת שהציבור מתחיל לפקוח את עיניו ולמחות על האיומים האמיתיים העומדים בפניו. מאות מאנשי/נשות המעגל הישראלי-איראני יצאו לרחובות ברלין להפגין נגד ביבי, אחמדינג’אד, מרקל והפצצה. גל שקולניק הייתה שם
הביקורת על ההסכם שנחתם באישון ליל מתעלמת מהעיקר: חיינו תחת שלטון צבאי בחברה אזרחית מגויסת, שמוקד הכוח שלה לא מצוי עוד בבית הנבחרים אלא בדלת המסתובבת של מטה המטכ”ל וגרורותיו. תאמר מסאלחה נחלץ מהדיון העקר על כזביו של הגב-גבר התורן
אם “הממשלה” ו”האופוזיציה” זה אותו הדבר – איזה משמעות יש בכלל ל”בחירות”? אם השלטון מערער כבר על יסודות הדמוקרטיה – חופש הביטוי, עצמאות בתי המשפט, שמירה על זכויות המיעוט וכיו”ב – אז למה שלא יבעט גם בעניין הנוסף הזה? חגי אלעד על חובתינו כאזרחים
בית המשפט העליון דחה אתמול את עתירותיהם של תאיר חלחלה ובילאל דיאב, שני עצירים מנהליים השובתים רעב זה 71 יום ודורשים את שחרורם המיידי. רופאים מביעים חשש לחייהם
הגזענות הממסדית יודעת ללחום כראוי בהסתה של איש דת מוסלמי בנצרת, אבל נאלמת דום ובכך תומכת דה-פאקטו בהסתה מצד אנשי דת בהתנחלויות האידיאולוגיות. יחיאל גריינימן מזכיר כיצד טופלו מחברי “תורת המלך”
אז רצינו שינוי, אבל העדפנו מכנה משותף ומצאנו לו סלוגן נהדר, תמצית מזוקקת של יופי קונצנזואלי: צדק חברתי. בין הצטרפותה של סתיו שפיר ליאיר לפיד לבין איציק שמולי המצהיר כי המחאה אינה רלוונטית, שב ומתבהר הכשל של מחאת הקיץ שהתעקשה שהפוליטי יישאר מחוץ למאהל
כן, גם השנה ארגון מצעד הגאווה נעשה בידי הומואים תל אביבים אשכנזים, אבל העיקר שלכאורה “כל אחת מוזמנת”. לצד זאת ההומו-לאומיות שוב זוקפת את ראשה בדמות הסיסמה הנבחרת “כל הארץ דגלים דגלים”. חגי קלעי על מאבק שלא כרוך בהצהרת נאמנות
לקראת התחדשות המחאה וכדי למנוע את התפוגגותה בקול ענות חלושה, כדאי להפנות מבט לשני המתקנים החברתיים הגדולים – מהטמה גנדהי ולייב טולסטוי. שמעון לב על ההכרח בשחרור אישי כתנאי מקדים לשחרור לאומי וכלכלי
יוסי לונדין רואה את תפקיד החינוך הציבורי בהכוונת צעירים לאזרחות טובה ונאמנות למדינה. אבל החובה הראשונה של אזרח למדינתו היא החובה לשפוט אותה באופן מוסרי. תגובה של עידו גדעון
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
