כולם שווים תחת הדגל

“‘הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה’. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים ‘אמיתיים’ ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים”. כך מסכם בראיון ל“עכבר העיר” אימרי קלמן, חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את יחסם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין “שווה להיות גאה” – ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט “שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת“).

תשובתו הקצרה של קלמן משקפת, במידה רבה, את הבעיה, ולא את פתרונה, בשלושה מישורים: זהות המארגנים, הזלזול בביקורת, ומישור שלישי, מטריד במיוחד, של החיבור בין הזהות הלהט”בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת.

מי שעקבה בחודשים האחרונים אחר ההיערכות למצעד הייתה יכולה להבחין כבר מראשיתו שהמצעד הקרוב אורגן על ידי מי שהיו למושא הביקורת במצעד הקודם. במפגש התכנון שנערך במרכז הגאה לפני כחודשיים דיברו כדוברים מוזמנים יניב ויצמן (מטעם עיריית תל אביב), יאיר הוכנר (מייסד ומארגן פסטיבל הקולנוע הגאה), עידן בר אשר (מטעם “בלה דואגת” של הועד למלחמה באיידס) ושי דויטש (יו”ר האגודה). אורח הכבוד, בצורה מפתיעה, היה איציק שמולי, מראשי המאבק החברתי של הקיץ האחרון, ומי שמזוהה יותר מכל כמוביל הקו השמרני-לאומי של המחאה. כמובן שכל אחד הדוברים הוא אדם בעל חשיבות ציבורית ולמעט שמולי אף קהילתית, ויש מקום לתת לו במה. ובכל זאת, היה משהו מקומם בעובדה שמארגני המפגש הרגישו שחשוב לשריין את קולותיהם של גברים הומואים בלבד, ולהותיר את המבקרות והמבקרים כמגיבים מהקהל.

ההזמנה ל”כל אחת” לבוא ולהביע את דעתה, בשילוב עם האמירה המובהקת שדעתה תושמע מתוך עמדה של נחיתות, היא הזמנה משתיקה, ונדמית יותר כפעולה של הדרה. בצורה לא מפתיעה במיוחד, צוות הקמפיין שהתגבש כולל חמישה גברים (יניב וייצמן, אדיר שטיינר, זיו שדה, יוני מייזלר ואימרי קלמן) ואשה אחת (נועם זדה). כולם יהודים. כולם סיסג’נדרים. ובזהירות הנדרשת, על פי שמות המשפחה, מתעורר החשש שהיחס בין מזרחים ואשכנזים בצוות הוא, לכל הפחות, לא מייצג.

כמובן, אין בהעדר המגוון שהופגן בפגישה משהו חדש או ייחודי – העדר מפגש זה משקף את הזהות של “ראשי הקהילה”. יו”ר האגודה, שי דויטש, הוא גבר הומו. יו”ר איג”י, אבנר דפני, הוא גבר הומו. מנהל המרכז הגאה, יובל אגרט, הוא גבר הומו. יניב ויצמן, נציגנו בעיריית תל אביב, הוא גבר הומו. ניצן הורוביץ, חבר הכנסת הגאה השני, הוא גבר הומו, כמו גם עוזי אבן לפניו (מרשה פרידמן, שקדמה להם בכנסת, יצאה מהארון רק לאחר סיום כהונתה). איתי פנקס, הנושא בשלל תפקידים בעלי משקל כנציג הקהילה, הוא גבר הומו.

אבל אפילו בשדה הצפוף ועמוס הגברים של הנהלת ארגוני הקהילה ניתן למצוא נשים, לסביות, ביסקסואליות וטרנסג’נדריות, וכאלו שיש להן מה להגיד, דוגמת אירית צביאלי אפרת, מנכ”לית חוש”ן, ואפרת רותם, היו”ר, אלינור סידי, מנכ”לית הבית הפתוח בירושלים, וכמובן נורה גרינברג, לשעבר יו”ר האגודה, דורית אברמוביץ’, פעילה בעלת שנים ארוכות של עשייה, שירי אייזנר, ממובילות המאבק הביסקסואלי, ועוד רבות וטובות. ובכל זאת, גם השנה, ארגון המצעד נעשה בלי נשים, בלי טרנסג’נדרים, בלי ביסקסואליות, בלי ערביות, בלי מזרחים. ברוח חזונו של גל אוחובסקי, זהו מצעד ה”לא ממורמרים“.

ואז מתחיל המהלך האנטי-ביקורתי המופלא לפעול. בשונה מבשנים קודמות, השנה, עד כה, לא פתחו מנהלי המצעד בהתקפה על כל מי שמעזה לבקר אותו. הפתרון הוא אחר, מתוחכם יותר, וכולל שני שלבים. השלב הראשון הוא הטיעון “כל אחת מוזמנת”. אם לא באת, אין לך מה להתלונן, יכולת להשמיע את קולך. הטיעון הזה הוא שמשמש שנים קבוצות הגמוניות: שיוויון ההזדמנויות. זהו טיעון כוזב לא רק בגלל ששיוויון ההזדמנויות לא מוביל לשיוויון בסיכויים, אלא בגלל שלא פעם בפועל גם ההזדמנויות לא שוות, וברגע הבחירה הזהות בין ההנהלה הקיימת לבין שעתוקיה מובילה להדרת הקבוצות המוחלשות שמסומנות כ”שונות”. השלב השני של הטיעון הוא זיהוי הביקורת כעניין של טעם אישי, ונטרול הממד הפוליטי-חברתי שלה. כשקלמן אומר שמנסים לקלוע לטעמים של הקהילה, יש תחושה שהדרת נשים מהמצעד זאת סוגיה שוות ערך למוסיקה שתיבחר למסיבה בסופו, או לשעת היציאה לדרך. זהו מהלך להפיכת הטיעון העקרוני לטיעון לוקאלי, צר, ולהציגו כבלתי פתיר שכן לכל אחת יש טענות ומענות שונות ומשונות וצריך מבוגרים אחראיים שיקבלו את ההחלטות בצורה המיטבית.

לצד שני רבדים אלו של הבעיה, שהפכו כבר לשקופים אחרי שנים רבות בהם הם שולטים בשיח, השנה החליטו המארגנים להתקדם צעד נוסף ולנטרל את הביקורת על ידי חיבור בין הזהות המינית והמגדרית למאפיינים לאומיים. גם אם הרעיון היה קיים ברקע למצעד מזה שנים, בחירת הסיסמא “כל הארץ דגלים דגלים” כסיסמת הקמפיין מעלה אותו לפני השטח. זהו משחק מילים לא מתוחכם ביותר, שקושר בין דגל ישראל לדגל הגאווה. מתחת לדגל מוצגות תמונות “מחיי היומיום” של הקהילה.

אף שטרם פורסם הקמפיין במלואו, נדמה לי שעבור רבים מהקהילה בישראל תמונה של זוג לסביות בפארק הירקון, או דראג קווינס בפקק, אינה תמונה מלאה של חיי הקהילה. משום מה יש לי תחושה שלא תהיה בקמפיין תמונה של פליט שמוכר שירותי מין בתחנה המרכזית עם רקע של דגל הגאווה, או לסבית חרדית עם דגל הגאווה או של זוג מתנחל ופלסטיני המתנשקים על משני צדדיו של הקו הירוק בעוד דגלי הגאווה מתנופפים מעל לראשם (למרות שעל פי דף הפייסבוק עתיד להופיע בקמפיין חאדר אבו-סייף, ודי מסקרן לראות כיצד תעוצב תמונה זו).

החיבור בין להט”ביות לבין לאומיות הוא חיבור שהופך להיות מקובל יותר ויותר בשנים האחרונות, במובן מה צועדת הקהילה עם רוח הזמן. אם בעבר, לפחות מבחינת החזון, המסר של הקהילה היה מסר אוניברסלי, שאינו קשור בלאום זה או אחר, פתאום אנחנו עוברים למצב של סחר חליפין – תוכיח שאתה ישראלי “אמיתי” ותקבל זכויות. תגלי שאת לסבית רדיקאלית ותיוותרי בחוץ. וראוי עוד לציין שאל תוך המשוואה הצרה ממילא הזו חודרת המשוואה הקודמת הדורשת התנרמלות של הקהילה (הטרונורמטיביות) בתמורה לזכויות. אם כך, ההיררכיה של הקהילה היום מתחילה בזוג במערכת יחסים ונילית וסגורה של הומואים יהודים שעושים מילואים ביחידות קרביות ושלהם ילדים מפונדקאות. משם נגזרים כל הלהט”בים ה”פגומים”, בין אם על רקע חוסר השתלבות במערכת ההטרונורמטיבית ובין אם על רקע חוסר השתלבות במערכת ההומו-לאומית.

על הומו-לאומיות אפשר וצריך לכתוב עוד (פוסט על “יוסי”, סרט ההמשך של “יוסי וג’אגר” יועלה בקרוב). אפשר לשאול האם יש או אין סתירה בין אידיאולוגיה להט”בית לבין רעיון הלאומיות. אבל במקרה של מצעד הגאווה, נדמה לי שלכל הפחות ניתן לדבוק ברעיון שאין קשר הכרחי בין הדברים. יכול להיות הומו לא ציוני ועדיין הוא יהיה זכאי לשיוויון. יכולה להיות לסבית שלא עשתה צבא ולא תהיה בכך הצדקה לפגיעה בזכויותיה כלסבית. יכולים להיות טרנסג’נדרים שפשוט לא רוצים שמצעד הגאווה ידרוש מהם להפוך למי שמזוהים באופן זה או אחר עם המערכת הפוליטית, ורוצים להפריד בין זהותם הפוליטית לאומית לבין זהותם המגדרית.

אני מניח שיש מי שיחשבו שמדובר בפוסט אנטי-ציוני. לא מדובר בפוסט שכזה. הציונות, כבודה במקומה מונח, ואפשר לנהל דיונים אינספור אודות נחיצותה בימינו או משמעותה. ובכל זאת, נדמה שלחברות הקהילה יש את הזכות לבקש שלא ידחפו להם את דגל ישראל לחדר המיטות. שיותירו להן להיאבק על זכויותיהם מבלי להידרש להצהרת נאמנות. שיראו אותם כמו שהן רוצות להיראות.

“הביקורת היא לגימית ואנו בהחלט מקשיבים לה”, בהקשר הנוכחי, היא אמירה מעליבה. הקמפיין של מצעד הגאווה 2012 משקף היעדר הקשבה והיעדר רגישות. אבל עוד לא מאוחר מדי. גם אם הקמפיין כבר נבחר, ויש דברים שפשוט קשה לשנות, לא מאוחר מכדי לפנות לפעילות ופעילים מכלל המגזרים בחברה ולנסות לשפר עד כמה שניתן את הקמפיין הזה. לא מאוחר מכדי לשלב לסביות בהנהגת הקמפיין, ולא רק באופן ייצוגי. לא מאוחר מלקבוע שמעתה ואילך ישוריין יצוג הולם לערבים בכל פורום קהילתי. לא מאוחר מכדי לפנות באופן אקטיבי לארגונים שכבר פועלים בציבור הלהט”בי הערבי ישראלי, ולראות כיצד ניתן לשתף פעולה מבלי לותר על מגוון הדעות מחד, ומבלי לרמוס את הדעות שאינן הגמוניות מאידך.

העובדה שיש מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות בתוך הקהילה אינה מפתיעה. המפתיע הוא שדווקא הקהילה, שסובלת תדיר מדיכוי של השיח ההגמוני, בוחרת לאמץ דפוסים של הדרה והשתקה. להחליף דיאלוג פתוח ושיוויוני בקבלת החלטות בחדרי חדרים ובשקיפות מדומה. במובן זה, נדמה לי שהבחירה להזמין את איציק שמולי להרצות במפגש התכנון למצעד הולמת ביותר.

פורסם בבלוג יחסי מין