ידינו שפכו את הדם הזה, וכעת מחליטה הממשלה, במקום להכריז על ימי צום ואבל והכאה על חטא, על יציאה למבצע צבאי בעזה. אנחנו מושיטים יד למאבק אזרחי משותף שלנו עם כל קבוצה פלסטינית שתרצה בכך כנגד הכיבוש
אמנון לוי נתן לתושבי דרום תל אביב במה מכובדת בפריים טיים, כשזעקתם עומדת במרכז וכשבעיותיהם לא מוצגות כנזק עקיף וזניח ביחס לבעיה ה”אמיתית” – מבקשי המקלט. בארגוני הסיוע היו מי שלא אהבו את זה. תגובה
בדהמש נלחמים בצווי הריסה כבר יותר מעשור. קנסות, מעצרים, תיקים פליליים שיהרסו לילדי המקום את העתיד, לילות ללא שינה, אלימות משטרתית. כל אלו גזלו מהתושבים את האפשרות לחיים נורמליים וגזרו עליהם עוני, חרדה וקיום שברירי אל מול גחמות המשטר. ככה נראה דיכוי אפקטיבי במיוחד. אם אתם רוצים להתנגד לזה –…
התזה בדבר העליונות המוסרית של ישראל על שכניה היא מוטיב קבוע בשיח הדומיננטי בישראל. מה שמדהים הוא שאפילו הרצח המזעזע של מוחמד אבו ח’דיר לא רק שלא מערער את התזה אלא הופך בהבל פה לראיה נוספת לעליונות זו. על כוחה של אמונה
רשת גועשת, קדחת קטלנית של אינספור נגיפים אלימים הקוראים לנקמה, כך נראה הוול שלי בפייסבוק. והרשת הזאת מתארחת עכשיו בביתי. רוצה מקום, רוצה להטמיע את עצמה בי. וגם אם ארצה מאוד להתנגד היא כאן. הופכת אותי למארחת בעל כורחי
מאז החטיפה נקם הממסד הישראלי בפלסטינים בסגר, מעצרים המוניים, ירי, תקיפות מהאוויר והיבשה, פצועים והרוגים. מאז גילוי הגופות נחטף ונרצח צעיר ערבי בשועפט, שני מכפר קאסם נדקר, ערבים הותקפו בירושלים, טילים נפלו בדרום, תחנה של הרכבת הקלה הוצתה ועוד היד נטויה. והמנהיגים רק מצדיקים את מעגל הדמים הבא
בלילה שלאחר ההודעה המרה על גורל החטופים התעוררתי מחלום מלחמה לבית רועד. הבית שלי רעד מהפצצות שערך צה”ל באזור, לכיוון עזה. קשה לי להבין כיצד נקמות דם חסרות אבחנה יכולים לשרת אותנו, את ילדי, אותי, במרחב הזמן והמקום שבו אנו חיים
את השיח הליברלי של “כפייה” מול “חופש” בנושא סגירת המרכולים בתל אביב בשבת, אפשר לסבך עם הדיון הציבורי הסוער בו פסק אתמול ביהמ”ש העליון בארה”ב בעניין “הובי לובי” ואמצעי מניעה לנשים: חמישה שופטים גברים קבעו שלתאגידים בארה”ב יש חופש דת, וחשפו כיצד גם כאשר המדינה משתמשת ברטוריקה של “חופש”, השוק…
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
