כשהתקשורת רוצה היא יודעת יופי איך לא לעשות דרמה. גם מעט הרוח הטובה שיש בהתייצבות לצד אנושיות ועתיד, ולו כנגד כל הסיכויים, התאיידה אתמול בהפגנה בחיפה והיתה לפחד נורא מפני העתיד לבוא. ואולי זאת אשליה, כי העתיד הזה כבר כאן
המשוררת תהל פרוש מבקרת בספרה החדש “בצע” את אותם ליברלים הטוענים שהם נגד השיטה הכלכלית, אך לא עושים דבר למיגורה. אבל זו גם ביקורת מלאת אהבה וחמלה, שאיננה מאשימה אנשים בכך שאינם אמיצים או מחויבים מספיק ומחפשת את מקור הצביעות והפחדנות באופיה המתעתע של העבודה עצמה
שני חברי ילדות משכונת אלשג’עיה נקרעים בין הדחף לעזוב לבין הרצון להישאר בבית, בצל הפצצה הישראלית. כאילו לא עברו כל השנים האלה. סיפור מ-56′ של ע’סאן כנפאני – לראשונה בעברית. פרק ראשון בסדרת ספרות הנכבה. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
אתה מקבל שיחת טלפון מן האויב הישראלי, לפנות את ביתך, כדי שיוכל להשלים סיבוב הפצצות נוסף בתוך עשר דקות. נסו לדמיין יחד איתי מהן עשר דקות. עשר דקות שבעקבותן תושלם מחיקת ההיסטוריה הקטנה שלך מעל פני האדמה
החלטתי לנפץ את המיתוס הישראלי המקובל על כך שישראל עזבה את הרצועה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם (“יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו?”), ושהיא רק מגיבה לירי הטילים. המציאות הרבה יותר סבוכה מכך. המלה “מצור” אומרת לכם משהו?
שליחת החשודים ברצח מוחמד אבו ח’דיר להסתכלות פסיכולוגית וקו הגנה של אי שפיות אינם מפתיעים. הם המשך ישיר של ההבחנה החדה בין “אנחנו” ו”הם”. “הם” ההומופובים ו”אנחנו”. מה אנחנו?
הגורם האמיתי להתלקחות הנוכחית הוא השתלטות הגורמים הקיצוניים הן בישראל והן בפלסטין על השיח ועל המעשה. ההיסטוריה העקובה מדם חוזרת על עצמה מדי שנה או שנתיים, ואין מנוס מפתרון מדיני
אם יש אוניברסליזם חיובי, אז הוא כאן, בין דפי הספר הזה: נשי, מזרחי, אנטי-קפיטליסטי, מלוכלך ברגעי היומיום, קשוב לסמטה הנסתרת ביותר. לקראת “מחר נעבוד”, ספר שירה ראשון לתהילה חכימי
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
