צבע עור וחזות הם מסימני הזיהוי העיקריים המבחינים בימים אלו בין עמית לאויב, בין אזרחים תמימים מן השורה לבין חשודים מסוכנים חורשי רעה. לא רק ברחוב, גם בחקיקה
לו רק היינו יכולים לראות את מתחם הר הבית/אל-אקצא כאתר שאינו רק דתי ומקור למאבקים דתיים, היינו עושים צדק רב יותר עם המקום ומורשתו, וגם עם עצמנו. הארכיאולוג יונתן מזרחי הולך בין הכיפות
כמה חודשים אחרי מחאת האתיופים, בה חשתי לראשונה קטנה אל מול הממסד וחסרת אמון במשטרה, הבנתי: עבור פעילה לבנה המאבק בגזענות הוא בחירה יומיומית, שחייבת להיעשות תוך מודעות לפריווילגיות
לא ברור אם אירועי הימים האחרונים הם אינתיפאדה דתית ומסוכנת או תוצר של דחפים לאומניים ופוליטיים. מה שבטוח זה שללא שינוי גישה מהותי כלפי מצבם של הפלסטינים, כל מה שמצפה לנו בעתיד זה עוד ייאוש ועוד התקוממות
מחשבות על הערבי שמסתובב ברחובות בידיעה שחושדים בו, על המזרחי שמחצין את יהדותו, על כל גברים ונשים שחוששים עכשיו מכל תנועה מהירה מדי, מתזוזה אנושית סתמית במרחב הציבורי. שיטוט ברחובות הירושלמיים הריקים ממחיש איך גורלות שני העמים הללו כרוכים לעד
השאלה איננה האם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם מי שנהנה מזכויות יתר מוכן לוותר עליהן. לא אם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם אנחנו מוכנים לתת יד לשליטה ודיכוי או להעלים מהם עין
מעצרן של האקטיביסטיות עדן טאטור, לובנא תומא וראיה שמאלי לפני ההפגנה בחמישי בנצרת, אינו רק פגיעה בחופש הביטוי שלהן אלא גם דוגמה למנגנוני השליטה הפטריארכליים שמפעילה המשטרה על נשים פלסטיניות והאופן בו הופך מעצרן למופע ראווה שנועד לבייש אותן