בלי תקווה, העם הפלסטיני רק ימשיך להתקומם
בתקופה האחרונה מתקבלת אצלי תחושה שמה שמעניין באמת זה לא מה שקורה בפועל, אלא הכותרת שבוחרים להעניק לזה. כמעט כל הפרשנים הפוליטיים, או לפחות מי שמכנים את עצמם כך, משתדלים להדביק את הכותרת הכי “מוכרת” בעולם התקשורת – מבלי לשים לב להשלכות שיכולות לכך על אירועי הימים האחרונים.
האם אנו באמת חווים אינתיפאדה המונעת מרגש דתי ולכן תהיה מסוכנת מקודמותיה? האם זו אינתיפאדה לאומנית שהתעוררה בעקבות דחפים לאומניים פוליטיים המורכבים בעיקר מגרגירי ייאוש ומתחושת אבדון מוחלט? או שמא מדובר בערבוב של שני המרכיבים יחדיו, כשאל-אקצה הוא הסמל הדתי של האומה המוסלמית, אך לא פחות מכך – הוא סמלם ודגלם האמיתי, המוחשי והנראה לעין הציבור הפלסטיני?
אני פשוט חושב שמדובר כאן בתופעה מדעית רפואית נפוצה וידועה: הגוף האנושי סופג וסופג הרבה רעלים וחומרים מסוכנים, עד השלב בו הוא מתקשה לבלוע יותר. אז, לתקופה מסוימת, הוא בוהה, תוהה, חושב ומתחשב ולכן הוא גם מנסה לשפוך את הרעל שבתוכו אל תוכו. תופעה זו, למרבה הצער, דופקת לנו את הגוף וגורמת לנו, כמו מחשב שלא עבר ניקוי וירוסים, להתחיל להשתולל.
כן, אני פלסטיני. בתוך עמי אני חי ואני מודה שמה שמתרחש כאן זה השתוללות. מי שיוצא לבצע נקם בעובר אורח אינו דווקא בעל קו פוליטי מוגדר או תפיסה דתית כזו או אחרת. אם נסתכל על זהות הדוקרים ברחבי הארץ, לא בהכרח נמצא דבר משותף אחד המאחד ביניהם: יש אקדמאים דתיים וחילוניים, קטינים ובגירים, כאלה שהגיעו מהעיר וכאלה שחיו בתרבות כפרית. אז למה זה קורה ולמה הם? למה דווקא הם הסיקו שהפתרון הוא לקום בבוקר ולעשות מעשה? ולמה, מנגד, מגיע ראש העירייה הערבית הגדולה בארץ ונוזף בראש המפלגה שעד לפני כמה חודשים נמנה על שורותיה ונלחם לקידום עמדותיה; צועק על ראש מפלגתו לשעבר, מקלל אותו ובטוח שהוא-עצמו רק חושב על טובת העיר והאוכלוסייה שבה. מדובר, להזכירכם, באוכלוסייה שהצביעה לאותה מפלגה יותר מכל ציבור אחר.
כנראה שלעולם לא נצליח לפענח את השאלות הללו, כי כדי לעשות זאת יש קודם כל צורך בהפנמה של הציבור הישראלי שלא כל מה שאומרים צבי יחזקאלי או רוני דניאל על ערבים הוא תורה מסיני. רוב הזמן זה פשוט לא. כמו כן צריך שמערכת “אכיפת החוק” תגזור דין שווה בין דוברי השפות השונות – הרי זה שוני מהותי בינינו (ובמדינות רבות דווקא רואים בשוני שכזה יתרון עצום ומנצלים אותו באופנים שאינם כוללים גיוס דוברי ערבית כדי לרגל אחר מדינות עוינות).
תפסיקו לפחד מאתנו.
אני לא הייתי בצומת לזרוק אבנים לפני שישבתי לכתוב את הרשימה הזאת. תכירו אותנו, ואז תדעו שהפלסטיני בישראל שחושב שהפתרון זה לזרוק יהודים לים הוא כזה שמנותק – לא רק מהמציאות הכוללת אלא גם מבני עמו. האיש פשוט צפה במהדורת החדשות האחרונה בשנת 73׳.
אנחנו גם ככה חיים בתקופה קשה, ריבונו של עולם. זו תקופה בה שרת המשפטים היא הגברת איילת שקד, שדואגת ללמד את מיטב משפטני הארץ הזו משפטים; זו תקופה בה שר החינוך הוא מתנחל, שמחנך את ילדינו לשכוח משוויון זכויות ולהתרכז בשירות הלאום, שמלמד אותם שזוהי ארצו של העם הנבחר והמובחר, ושהם יזכו להיות משרתיו ונאמניו. יודעים מה? אני לא בטוח שמישהו באמת תוהה למה התרחשו אירועי הימים האחרונים. כל אחד ואחת מכם יודע היטב. אולי הגיע הזמן לשנות גישה, לפרמט.
קשה לי לומר כי באמת מדובר באינתיפאדה. העם הפלסטיני, בשונה מרוב עמי העולם, לא יוצא לרחוב רק כשחסר לילדים שלו לחם בבית. אם נשים לב, במהלך שתי האינתיפאדות הקודמות מצבו הכלכלי של העם הפלסטיני בגדה המערבית ובעזה – לפחות בפרספקטיבה פלסטינית – היה סביר יחסית. אגב, זה לא ממש כדור הרגעה למי שרוצה לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. כיוון שבסופו של דבר בבני אנוש עסקינן, מסתבר שגם לעם הגדול הזה צריך תקווה. בלי תקווה לעם הזה, שמחר תזרח גם השמש שלו, אפילו הפירמוט הכי מושקע בעולם לא יעזור. הוא יקום ויתקומם. וזו גם זכותו.
חוסאם יונס הוא פלסטיני ישראלי, עורך דין במקצועו ובעל תואר למשפטים מאוניברסיטת קובנטרי באנגליה. במסגרת עבודתו עוסק בעיקר בתיקים בתחום המקרקעין, הנוגעים בזכויות פלסטינים בגדה המערבית ובירושלים


