החברה הערבית מתרבדת באופן ייחודי ומורכב, דבר ההולך לאתגר תחומים רבים בחברה ובפריפריה הישראליים. יהודים מזרחים, כאשר אינם טובעים שיכורים בכנרת, מנסחים את עצמם מחדש אל מול השינוי הזה
בסדרת טורים ב״הארץ״ מבקש גדי טאוב לצנן את תודעת הקטסטרופה של השמאל, מטרה ראויה לכשעצמה רק חבל שהיא כוללת התרפקות על ימי מפא"י. כמו כן, הוא מפספס את משמעות היחס הכפול אל הפלסטינים בישראל, שמעוגן במידה רבה במדיניות ניאו-ליברלית ובהפיכתו של הפלסטיני מאויב לעובד
התנועות החדשות של המאבק המזרחי לא מבקשות לבנות שותפות במקום שבו הקהילות השונות בארץ הזו נפגשות רוב הזמן – בשירות התעסוקה, בשדות החקלאיים, בדיור הציבורי. הן עדיין לא הדביקו את ההתקוממות המזרח תיכונית הכוללת כנגד בעלי הפריווילגיות
מבט לאחור על פרשת הירי בחברון מוכיח שאנו זקוקים לחינוך לזכויות אדם ולמשפט בינלאומי הומניטרי. פרויקט החינוך של האגודה לזכויות האזרח מדגים מהן אבני היסוד לבניית אזרחות מודעת, ריבונית ושקולה
המדינה שומרת היטב על ההפרדה ביני ובין דארין טאטור, משוררת מהכפר ריינה הנמצאת במעצר בית על שיריה. היא דואגת שלא אעבור את חומת ההפרדה, זו שבלב וזו שבנויה מבטון. קילומטרים ספורים מפרידים בינינו ועולם שלם של חלוקה גזעית: את דארין הכניסו לכלוב על המילים שלה, על האומץ
גופים ישראלים – הצבא, למשל – מבצעים באופן שיטתי צנזורה, ביזה והעלמה של ארכיונים פלסטיניים. ואיפה בכל זה המוזיאונים בישראל? והעיתונות? והאקדמיה? גם הם, כמו רבים אחרים, נוקטים בטקטיקה של צנזורה עצמית
תנועה חדשה מציעה חלופה מרגשת למודלים של מדינה דו-לאומית או שתי מדינות לשני עמים. ההבנה העמוקה של הקשר שחשים שני העמים לכברת הארץ בין הים לנהר מאפשרת למתנחלים ולפלסטינים לעבוד שכם אל שכם לקידום המודל. ביום חמישי יערך הכנס השנתי של התנועה
האסטרטגיה הישראלית של הריסת בתי פלסטינים לצורך שימור משטר הכיבוש ופינוי מרחב להתנחלויות היא ותיקה וידועה. אלא שבגל ההריסות הנוכחי יש כמה חידושים, בין היתר – הנסיון המכוון לפגוע בתשתיות ובסיוע ההומניטרי לפלסטינים מטעם האיחוד האירופי
