אינתיפאדה
-
בלי תקווה, העם הפלסטיני רק ימשיך להתקומם
לא ברור אם אירועי הימים האחרונים הם אינתיפאדה דתית ומסוכנת או תוצר של דחפים לאומניים ופוליטיים. מה שבטוח זה שללא שינוי גישה מהותי כלפי מצבם של הפלסטינים, כל מה שמצפה לנו בעתיד זה עוד ייאוש ועוד התקוממות -
אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה
בחג פורים 1994 טבח ד”ר ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה – טרגדיה שיצרה שרשרת אירועים אשר עיצבו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשרים השנים האחרונות יותר מכל מעשה אחר. אך אפשר להתחיל את הסיפור מוקדם יותר: באבן אחת על הר הבית, ברופא ערבי שלא ישכח איך הרופא היהודי הציל את חייו… -
התחביר הפנימי של זריקת אבנים
את הדיון בזריקת אבנים מקובל למקם בטווח שבין מרטין לותר קינג למלקולם X. אבל לא שם הוא נמצא. בעקבות עמירה הס -
השפה החיה לא חוזרת אחורה
ה-צ’ הפכה ל-ד. ההתנערות הפכה שם נרדף לאבנים, פיגועים, כדורי גומי ומעצרים. על המושג “אינתיפאדה” (שפעם בכלל היה אינתיפאצ’ה) שכה שגור בפינו -
סכנת החד-צדדיות
חד-צדדיות ביחס לפלסטינים הפכה לפתרון הישראלי המצוי. עבור רבים הסכסוך הוא חלק מהסטטוס-קוו הנסבל של החיים בישראל. זו שגיאה חמורה -
בחזרה ליאסוף 2001
לפני עשר שנים, בתחילת האינתיפאדה השנייה, יצאה שיירה של תעאיוש להביא סיוע לכפרים נצורים באזור סלפית. כיתת חיילים ניסתה למנוע בכוח את העברת המזון. דיווח מאוחר על מה שהתרחש שם -
זה יכול לקרות גם בפלסטין
התקוממות עממית לסיום הכיבוש ברוח כיכר השחרור בקהיר עשויה לאחד את כל הפלגים והחזיתות, ולאתגר את ישראל שיודעת להתמודד בעיקר עם מעשי אלימות. קריאה לאינתיפאדה שלישית


