• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

התחביר הפנימי של זריקת אבנים

את הדיון בזריקת אבנים מקובל למקם בטווח שבין מרטין לותר קינג למלקולם X. אבל לא שם הוא נמצא. בעקבות עמירה הס
רועי וגנר

הדיון הישראלי בזריקת אבנים, שעמירה הס העזה סוף סוף לפתוח, הדרדר מיד לנושא לחיבור של כיתה ז’. “זריקת אבנים: בעד ונגד”. מכיוון שהחלק הזה של הדיון ממילא ייטחן עד דק בימים הקרובים, אני מעדיף לכתוב על אותו תחביר פנימי של זריקת אבנים שהס התייחסה אליו, ושככל הנראה יזכה לפחות תשומת לב ציבורית. את הדיון בזריקת אבנים מקובל למקם בטווח שבין מרטין לותר קינג למלקולם X. אבל לא שם הוא נמצא. התחביר המקומי של זריקת האבנים שונה.

המאבק הפלסטיני הלא-אלים מתקיים היום ברשתות חברתיות וקמפוסים בחו”ל, בתאיהם של אסירים שובתי רעב, ועל אדמות שבהן ה”צומוד” הוא המכשול הרעוע והאחרון לפני נישול. מחוץ למסגרות האלה המאבק הפלסטיני לא יכול להיות מאבק “לא אלים”. המאבק הפלסטיני הוא אלים מכיוון שהצבא מגיב אליו באלימות. אין כמעט צעדות, הפגנות או “מאחזים פלסטיניים” שלא נענים בדחיפות, מעצרים, מכות או יריות. המעט שיש לא זוכים להצטלם ולהתפרסם (עם או בלי אבנים), כי בלי אמל”ח או איבר מדמם, זה לא נחשב אייטם. ההתייחסות למאבק שבהכרח נענה באלימות כ”לא אלים” מוחקת את אלימותו של המדכא. מכיוון שהאלימות היא נתון של המאבק, מי שפועל נגד מאבק פלסטיני אלים, פועל למעשה נגד כל סוג של מאבק פלסטיני בעל נראות על פני השטח של הגדה.

במצב הנתון הזה, הגורמים שפועלים לריסון של המאבק האלים-בהכרח שונים ומגוונים. הרשות הפלסטינית מפחדת ממאבק אלים, כי הוא עלול לחסל את שיירי הפריווילגיות שספיחי אוסלו מקנים לאליטה של רמאללה. השלטון הישראלי מפחד ממאבק אלים, כי הדיפלומטיה העולמית מתירה לו רק כך-וכך גופות בכל זמן נתון. המתנחלים והשמאלנים הישראלים מפחדים ממאבק אלים, כי הם לא רוצים שאבן תנפץ להם את השמשה ותסיט את רכביהם לתהום. זורקי האבנים מפחדים פחות.

ברוב ההפגנות ידוע מראש שיהיו גז, אבנים, וכדורי רובה – לאו דווקא בסדר הזה. ההתחלה היא שרירותית. הפגנה בסולידאריות עם האסירים הפלסטינים, אל חאדר 5.4.13. צילום: Ryan Rodrick Beiler/Activestills.org
ברוב ההפגנות ידוע מראש שיהיו גז, אבנים, וכדורי רובה – לאו דווקא בסדר הזה. ההתחלה היא שרירותית. הפגנה בסולידאריות עם האסירים הפלסטינים, אל חאדר 05.04.13. צילום: Ryan Rodrick Beiler/Activestills.org

כשמדובר בהפגנות, הדיון בזריקת אבנים נסוב בדרך כלל סביב השאלה “מי התחיל”. זו שאלה טיפשית. ברצף של מאה ושלושים שנות גזל של אדמות ושל חיים – ההתחלה לא חשובה. במציאות שהתרבדה מהחטא הקדמון של נישול אריסים מאדמות שציונים קנו מאפנדים עותמאניים ועד לזריקת אבנים בהפגנות נגד הגדר, שרשרות של סיבות ותוצאות הפכו לרשת מפותלת וסבוכה. ברוב ההפגנות ידוע מראש שיהיו גז, אבנים, וכדורי רובה – לאו דווקא בסדר הזה. ההתחלה היא שרירותית. אם החיילים לא מתחילים, יתחילו הפלסטינים, ולהפך. הצבא והשבאב לא זקוקים לאישורים הדדיים כדי להתחיל.

זריקת אבנים בהפגנות לא מסכנת חיילים שמעוניינים להישאר מוגנים ושמפקדיהם מקפידים על בטחונם. חייל שנפגע הוא חייל שוויתר על הקסדה והמגן, או חייל שהסיר את אמצעי המיגון הכבדים כדי לרדוף אחרי ילדים (ולתפוס ולעצור במקומם את המפגינים שלא זורקים אבנים, ושלא רצים מספיק מהר). אם הצבא היה חושש מפגיעת אבנים בחייליו, הוא לא היה מציב זוג חיילים מבודדים על החומה בבילעין כדי שירכזו את זריקת האבנים אליהם. מפגינים דווקא כן נמצאים בסיכון, כי הם לא מוגנים, ואת האבנים קשה לכוון. לפעמים זורקי אבנים משבשים את התוכניות של מארגני הפגנות לא אלימות, ובמקום מופע של מחאה פציפיסטית שיצטלם היטב לרשתות הזרות, המארגנים מקבלים שוב את אותם דימויים של רוגטקות ותמרות של גז. ועם זאת, לא אחת, זורקי אבנים, שהאטו או בלמו התקדמות של חיילים, אפשרו לי ולמפגינים אחרים (אלה שרוחצים בנקיון כפיהם הלא-אלימות) לברוח בלי להיפגע מכלי נשק צבאיים ובלי להיעצר.

אבל עיקר הטעם לזריקת אבנים הוא לא טקטי. זריקת אבנים היא המכנה המשותף של התנגדות פלסטינית לפחות מאז 1987. היא סמל וסימן להתנגדות. מי שמרים אבן ומשליך אותה לעבר כובשים מצהיר על ההשתתפות שלו בהתנגדות הזו. זריקת אבנים היא פרקטיקה מכוננת זהות וטקס מעבר. היא הצהרה שמבדלת את זורקי האבנים מבינלאומיים ומישראלים שבאים לתמוך בהתנגדות, ומפוליטיקאים או מנהיגים מקומיים שמבקשים להימנע מאלימות. היא הצהרה שאומרת: “זו ההתנגדות שלנו – שלנו ולא שלכם”. לא אחת, נערים שזרקו אבנים תקופה ארוכה כשפניהם מכוסות, מחליטים להסיר את הכיסוי ולהמשיך לזרוק אבנים בפנים גלויות. הם יודעים שההחלטה הזו תוביל למאסר – אבל ההתרסה והשהות בכלא מציבות אותם כאנשי המאבק.

כמו לכל פרקטיקה של התנגדות, לזריקת אבנים יש הקשר מגדרי, גילאי, מעמדי, ושל מסוגלות. נערים (שהם הרוב המכריע בקרב זורקי וזורקות האבנים) זורקים אבנים כדי לבטא גבריות, עוצמה ומצ’ואיזם. אנשים מבוגרים בעלי משפחות זורקים אבנים לעתים נדירות הרבה יותר מאשר צעירים. מי שזורק אבנים הוא בדרך כלל לא מי שמתכנן קריירה מקצועית שדורשת שנות לימודים ארוכות על חשבון ההורים. מי שזורק אבנים צריך להיות מסוגל לרוץ מהר, להתמודד עם גז מדמיע, ולהניף אבנים בעוצמה. מכאן נובע, שזורקי אבנים נושאים את המסר: “אנחנו הכוח, העתיד, העם, ההישרדות”. זורקי אבנים הם הפנים הרעולות של התנגדות פלסטינית על אדמות הגדה בעת הזו – התנגדות שלא מדברת אתכם או אליכם, אלא מבטאת את עצמה, בתחביר הפנימי שלה.

במסגרת התחביר הזה, ההכרעה של פלסטינים בין הימנעות ממענה אלים, זריקת אבנים רק כתגובה לירי צבאי, זריקת אבנים רק על חיילים, זריקת אבנים גם על מתנחלים שבאים לתקוף, זריקת אבנים על מכוניות בכביש מהיר, וירי של טילים מאולתרים – ההכרעה הזו לא תלויה בשיקול הדעת המוסרי שלי, של עמירה הס או של “השמאל הישראלי”. עבור הפלסטינים הרבים שמתוארים בשתי הפסקאות הקודמות, זריקת אבנים היא הביטוי המפוקפק היחיד של אוטונומיה פלסטינית עממית. שינוי העובדה הזו תלוי בשינוי תנאי הקיום הפלסטינים, כלומר בסיום הכיבוש.

כנראה שיעניין אותך גם: