ויש איזשהו זמן מתחת לזמן הזה, וזמן מעליו, ויש איזושהי כניסה לגיהנום של הזמן, איזה חיבור לא מושלם בין סוף לתחילת השנה, שדרכו ניתן להיכנס לחודש ה13, אלול ב’. קטעים מאת מחבר “ספר עלטה”, כותב חרדי המפרסם תחת הסימן ●, לכבוד חגי תשרי
אנחנו, הישראלים, צריכים להקשיב לסיפורים האנושיים האישיים כדי להתחיל להבין. מפני שפיסות האינפורמציה בדיווחים העיתונאיים הקצרים אינם מספקים תמונה שלמה גם למי שמתעקש לעקוב אחריהם. אז תקשיבו לסיפורים שפנינה מוצפי-האלר ליקטה בכניסה ל”חולות”
ממדי ההרס בעזה אסטרונומיים, אבל לישראלים יש את פריבילגיית ההדחקה ובעבור מרביתם, עזה והגדה נמצאות איפה שהוא בין מאדים למארס. מלבד משפחות הקורבנות, כולנו המשכנו בחיינו, והמלחמה הייתה עבורנו כמכה קטנה בכנף ותו לא
בוקר אחד באוגוסט 1993 הציפו עשרות-אלפי אוטובוסים את הרחובות והסמטאות – בבית שלי הוקמה התחנה המרכזית החדשה. והנה בשנים האחרונות הקימה לנו המדינה גם מחנה פליטים צפוף. כל עוד המאבק למען זכויות האדם של מבקשי המקלט – מאבק שאני שותפה לו לחלוטין – נותר עיוור לכך ששכונות המצוקה הן היחידות…
בפרוש חגי תשרי, אורית בשקין משרטטת קווים אופיינים של קשיי היומיום במעברה, לצד ניסיון לשמר אווירת חג יהודית בין הפחונים והבדונים. ניסיונן של אותן אמהות (וגם אבות) להשכיח את הצרות מילדיהן, ראויה להערכה ולהוקרה רבה
יותר מדי שנים עברו כבר בצילה של מדיניות-היעדר-המדיניות של ישראל ביחס למבקשי המקלט. יותר מדי שנים עברו כבר כשברקע ההזנחה של דרום תל אביב, לצד השקעה מסיבית בפתרונות קשים מבחינה מוסרית ומשפטית כגון חולות. פסיקת בג”ץ לא עושה למדינה שום הנחות
“אשה המחליטה לא להביא ילד זה סוג של נכות”, טען א.ב יהושע בראיון עמו, ואמירתו זו מהדהדת היטב מבין דפי הרומן “ניצבת”. נראה כי יהושע מביט בגיבורה שלו, נגה, ולא רואה או שרואה לא-כלום. מדוע בעיניו, לא יכול טקסט להתקיים מבלי להרות וללדת?
דעותיו של גבי ויינרוט, מתרגל במכללת תל חי, ביחס למלחמה בעזה היו קיצוניות מדי לטעמן של עיריית קרית שמונה, אם תרצו ו”האריות של הצל”. במקום לצאת להגנתו, הצטרפה המכללה למתקיפיו והזמינה אותו לשימוע. עדות בגוף ראשון
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
