ההפגנה אמש ברחוב יפת היא עוד חולייה בשרשרת ארוכת שנים של נישול וגזל ממסדי, בניסיון לייהד את יפו ולהפוך אותה לעיר לעשירים בלבד. שוחחנו על האירועים עם הפעיל הוותיק עבד אבו-שחאדה ועם קרן שעיו, אחת מיוצרות הסדרה החדשה “המדריך לג’נטריפיקציה”
קרן קיימת לישראל עדיין מזוהה בציבור היהודי עם ערכים חיוביים, למרות שמדובר בארגון שהוא מחלוצי הנישול המאורגן של העם הפלסטיני. במלאת 120 שנה לפעילותה, ראוי לשאול לשאלות על עצם קיומה
אם אושוויץ התרחש ב”פלנטה אחרת”, מה ניתן לומר עליו בהתייחס לחיינו? דווקא כאן עולה מעמדו של העד כמי שיכול לגלם בעדותו ובגופו את הקו בין ההיסטוריון לבין הסופר, בין חברת הזוכרים לאירוע מעורר האימה
אני כמובן שונא מלחמות, אבל זו האופציה היחידה העומדת בפני חילונים, דמוקרטים וחלק גדול מהמסורתיים, שבעוד שלושים שנה לא יצליחו לחיות כאן בחופשיות. מחשבות על סדרתו התיעודית החדשה של רון כחלילי, “מלחמות היהודים”
אילו לאזרחים ישראלים הייתה זכות הצבעה בחו”ל, אולי ממשלת ישראל לא הייתה ממהרת כל כך למנוע מהם לשוב לביתם, ולו בזכות כוחם האלקטורלי. מייסדת הקמפיין Vote Abroad Israel כותבת על האפשרויות שהצבעת ישראלים בחו”ל טומנת בחובה
שר הפנים, אריה דרעי, לא מודע לאירוע הטראגי שבו נרצח מוחמד בן ה-15, אבל העיקר שנתניהו מינה עוד פרויקטור ושלקראת הבחירות התקשטו לפתע כל המפלגות בתוכניות למיגור האלימות בחברה הערבית
מוסדות הרווחה קרסו, תקציבים הוקפאו, ניהול משבר הקורונה הופקד בידי גברים, ובינתיים נשים נרצחות, מעגלי האלימות והעוני הולכים ומתרחבים וסיפורי מי-טו נחשפים מכל עבר. לרגל יום האשה ומשבר פוליטי מתמשך, שוחחנו עם ארבע פעילות חברתיות על על הצלחות קטנות וגדולות, על ההתעוררות של הציבור ועל תקווה לימים אחרים
התנגדות לכיבוש היא לא דעה, לא השקפת עולם, ובטח שלא סלוגן. הפעולה של יונתן פולק מפרקת את האפרטהייד – לא כמערכת חוקית וסימבולית, אלא כמערכת יחסים בין ישראלים ופלסטינים במציאות החיים היומיומית והקונקרטית
המדינה – חרף הצהרותיה השבוע – טרם סיימה את פרק ההסתרה ואת המגמה להכשלת חקר פרשת חטיפת ילדי תימן. עליה לסלק לאלתר כל הגבלה וכל חיסיון שהוטלו על חומרים ארכיוניים
במקום לנצל את עמדת הכוח של ישראל בכל הנוגע לאספקת חיסונים כדי לדאוג לחסן גם את כל הפלסטינים בגדה ובעזה, החיסונים הפכו בידי נתניהו לעוד מכשיר לדיכוי של הפלסטינים