לצד השמחה על הרדיקליזציה של המחאה שהתרוממה במוצ”ש, בבסיסה עדיין מונח שיח המיינסטרים הציוני, הגזעני, המתנער מאלימות. שירי אייזנר מבקשת להזכיר שאלימות היא פיקציה, שמטרתה היא שמירה על מנגנוני הכוח, על משטר המדינה ומוסדותיה, ועל זכותם להפעיל עלינו כוח פיזי אלים בכל עת שיחפצו
דפני ליף עומדת בראשה של אופוזיציית העם וככזו היה על בנימין נתניהו, רון חולדאי ומפכ”ל המשטרה לא רק לכבד אותה אלא לספק לה הגנה מרבית. אילנה ברנשטיין על גסותם של שוטרי היס”מ בידיהם הופקרה ליף על ידי הממשלה, העירייה והמשטרה
אני לא יודעת מה היה קורה לי אם כילדה קטנה שלא גרה בתל אביב ולא מכירה עוד אנשים כמוה, הייתי צריכה לשמוע איך מגנים את מי שאני ומסבירים כמה זה לא בסדר. ספיר סלוצקר-עמראן על גילויי הלהט”בופוביה האחרונים
תחת הסיסמא “מסרבים להפיכה הצבאית” יצאו היום מיליונים לרחובות מצרים, ומחו על ריכוז סמכויות השלטון בידי מועצת הצבא ודחיקתם של האחים המוסלמים. נדב פרנקוביץ’ עם קולות ההתנגדות
לא שאלה, לא בירור, לא התייעצות – הפחדה: יעל בן יפת על הזימונים ששלחה משטרת ישראל לפעילים/ות לקראת הקיץ, ועל מי שבאמת יש לחקור בגין ההזנחה של שכונות הדרום
בידוד תרבותי של ישראל עשוי לגרום לאזרח הזחוח ומשתף הפעולה עם המשטר לחפש את הסיבות לכך שרבים כל כך מתחומים שונים כל כך מחרימים את ישראל. אילנה ברנשטיין על האפקט המצטבר של החרם, עם סירובה של אליס ווקר לחדש את תרגום “הצבע ארגמן” לעברית
האופן שבו נתפסת אפריקה במחוזותינו לא מאפשר התייחסות לפליטים כאל כאלה או לדמיין אפריקני כסובייקט אנושי הראוי למקלט. אסף וייצן עם סיפורו של מ’, אזרח אתיופיה השוהה בבית הכלא הישראלי למעלה משנתיים, כדוגמה לשיח החירשים עם המערכת
משנות השמונים מתמודדים תושבי סוסיא עם מציאות של עקירה שיצרו בשטח המתנחלים, בסיוע הצבא, תוך שימוש בצעדים שיש בהם כדי עקיפה של בית המשפט. דולב רהט עם היסטוריה מקוצרת של סוסיא הפלסטינית