עמותות, בני שירות לאומי, מורות-חיילות ומורים פרטיים, פרויקטים חיצוניים ופנימיים. כאוס מוחלט בחסות משרד החינוך כולל תנאים לא הגיוניים, בהם מורים מבולבלים מכשירים תלמידים צייתנים שיהפכו בהמשך לבשר תותחים ושתי ידיים עובדות
כנס על אי-שוויון בחינוך בלי אף דוברת אשה, חושף (שוב) את ההתיימרות הריקה של האקדמיה לנאורות. אסתר הרצוג על מנגנוני ההדרה המתוחכמים יותר או פחות של נשים, שמצליחים להציג את יאיר לפיד כדובר לגיטימי ואת היעדר נשים כעניין שאינו מכוון ואינו פוליטי
יוסי לונדין רואה את תפקיד החינוך הציבורי בהכוונת צעירים לאזרחות טובה ונאמנות למדינה. אבל החובה הראשונה של אזרח למדינתו היא החובה לשפוט אותה באופן מוסרי. תגובה של עידו גדעון
אז הציבו אשכנזים ומזרחים בשתי קבוצות מול עשר מצלמות ואלון גל אחד, וביצעו בהם ניסוי שביקש להפוך את יחסי הכוח החברתיים. דנה שמסיאן, אחת המשתתפות, מנסה להבין למה קשה כל כך להוכיח ל”כחולים” את קיומה של גזענות, גם כשהיא בועטת להם מול העיניים
אותה מערכת חינוך מפלה השולחת את תלמידיה לחברון מבקשת פעמיים בשנה, בימי הזיכרון, להפוך את הקערה על פיה ולהזדהות עם הקורבן. אילנה ברנשטיין על אחריותו של העומד בראש המערכת ושל מנהלים שמתנהגים כמו ילדים בעצמם
העצמת המכללות כמהלך לשחרור השוק שישפר את הנגישות להשכלה גבוה, היא רק יצירת עוד מנגנון לשימור הסדר החברתי הקיים. חגי קלעי על שיח ביקורתי מניפולטיבי ההופך להיות כלי שרת בידי הכוח
בעודה מסירה את כיפת הברזל שמגינה על חופש הביטוי וחושפת את אוני’ בן-גוריון לנזקי הממון ולהשתקה הפוליטית, ממשיכה הנשיאה פרופ’ רבקה כרמי להתייחס לתפקידה כאילו הוא נוגע רק למושג צר מאוד של פוליטיקה. נעם הופששטר תוהה, האם האקדמיה שלנו התרחקה עד כדי כך משליחותה לדורותיה?
אם האקדמיה יקרה ללבכם, הרי תכירו בעיוות הבלתי-נסבל של האוניברסיטאות המסתמכות באופן גדל והולך על הסגל הזוטר אך נמנעות מלהסדיר את תנאי העסקתו. קריאה לסגל הבכיר
במסווה של כתיבה אינפורמטיבית על כנס שמתקיים בהרוורד, מצליחה מערכת ynet לרקום מסרים של הפחדה בשתי שפות. אותו הכנס, אותם הדוברים, אבל באנגלית ובעברית האנטישמיות מצלצלת אחרת
הריני להודיע בקול רם שקול מזרחי מתקדם, אוניברסלי, היה בארץ תמיד מראשית הציונות ממש. אם הוא נכשל, והוא נכשל, זה לא קרה בגלל “פוליטיקה של קורבנות” אלא בשל ההתנכלות המתמדת של המדינה והחברה ההגמונית האשכנזית. צבי בן-דור על מאמרה של אווה אילוז