לרגל זכייתו של פרופ׳ דוד שולמן, חוקר דרום הודו, בפרס ישראל לשנת 2016, מובא כאן פרק מספר שכתב בכובעו כפעיל תעאיוש. 14 שנים מאוחר יותר, הכיבוש עומד בעינו
רוח הרפאים של המקום: סמאח שחאדה מציגה דיוקנאות של נשים פלסטיניות בחלל בית ביפו-יאפא, שתושביו גורשו ב-48׳. במסגרת אירועי ״בתים מעבר למקף״ לציון יום הנכבה ה-68
מתרבים בארץ הקולות המבקשים להכחיש ולהדחיק לחלוטין את הנכבה. דווקא בעת שהעם היהודי זוכר את השואה עליו גם לזכור את העם הפלסטיני והעוול הנעשה לו. את האמת אי אפשר להסתיר, צריך ללמוד לחיות איתה
הספר ״השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית״ מנסה לעמוד על הקשר בין שני האירועים – ללא הכרה מיידית באמת של האחר או ביטול הזהות העצמית. הכתיבה והקריאה המשותפת בעצמן יוצרת טלטלה, שבלעדיה אין תקווה לזכויות לאומיות ולזכויות אדם לכל יושבי הארץ הזאת. סקירה
האליטה האקדמית בישראל מגויסת לטובת הפרויקט הלאומי, והיא מתוגמלת היטב על ידי המשטר. כשחבריה זועקים דברים כמו ״פאשיזם״, ראוי שיפנו את חצי הביקורת גם כלפי עצמם
בסיקור פרשת הירי בחברון, הדגש הוא על אחריותו של חייל זוטר שירה במחבל פצוע – אבל מה עם הוראות הפתיחה באש בשטחים, הנותרות עלומות? ומה הקשר ביניהן לבין סניגורו של החייל היורה, עו״ד אילן כץ?
גם בעוד אנחנו מטילים את עיקר האחריות לירי בחברון על קובעי מדיניות ומנהיגים, אסור לנו להסיר אחריות מהחייל המבצע בשטח. הדיכוי שהציב אותו בזמן ובמקום ההם אינו פוטר אותו מאחריות למעשיו – לקיחת חייו של אדם אחר, שבעיניו הוא אינו אדם כלל