כיבוש
-
הסיפור על איך סגרנו את דרום עזה בשביל מסע אופניים
בחג הסוכות של שנת 2000, בשיא אינתיפאדת אל-אקצא, נחסמה חצי מרצועת עזה לטובת מסע אופניים של תושבי גוש קטיף. באותו יום למד החייל נדב פרץ שמה שאנחנו מכנים “נורמליות” ו”הגנה” הוא בעצם מפגן כוח שרירותי ומיותר -
ריאליטי של גיהנום
שריפתו של התינוק עלי מסמלת את אשר קורה כל יום תחת עולו של כיבוש אלים, שהפך בלתי נראה ובלתי מדובר. המתנחלים, שכוחות הביטחון עומדים לשירותם, רק משבשים את המבנה שלו מדי פעם -
נפעל ביד חזקה ונגלה אפס סובלנות. באמת?
אירועי הימים האחרונים ממחישים היטב עד כמה אי אפשר לסמוך על מקבלי החלטות – אלה שהאשמה רובצת על כתפיהם לא פחות מאשר על כתפיהם של טרוריסטים נאלחים -
שריטה קשה ביהדות
המשטרה ואפילו השב”כ לא יכולים לעזור לנו בנקודת השבר הזו. זה הזמן של הרעיון, לא מספיקה ההוקעה. ההנהגה הרוחנית-פוליטית צריכה להתכנס לחשבון נפש מעמיק. זו הימנית ובמידה מסוימת גם השמאלית -
להיאבק נגד הכיבוש ואי השיוויון מתוך האקדמיה: דיון על החרם
נכון, קשה לצפות מתלמידי מחקר שמנסים לשרוד באקדמיה הניאו ליברלית לתמוך בגלוי בחרם אקדמי. מה בכל זאת אפשר לעשות? ולמה אי אפשר לבחור להיאבק רק במעורבות האקדמיה הישראלית בכיבוש? דברים מדיון ראשון מסוגו בחרם אקדמי באוניברסיטת תל אביב -
הבנאליות של הנורמליזציה: על כנס ״שתי מדינות - מולדת אחת״
התכנון היה לקיים אירוע ישראלי-פלסטיני, כיאה ליוזמה שהחזון שלה מתנגד למנגנוני ההפרדה של הכיבוש. אבל על אף הקסם המובן ש״במפגש משותף״, הוא לא באמת אפשרי כרגע -
הימין אולי שונא ערבים, אבל השמאל הציוני נגעל מהם
השמאל הציוני – מבוז׳י ועד שלום עכשיו – שוב מפגין את אובססיית ההפרדה שלו ומבקש להסתגר בווילה לבנה בג׳ונגל -
48 שנה לשלטון צבאי בשטחים: על הנטל הכלכלי-חברתי
קברנטי המשק גורמים להשתרשות התחושה כי הסכסוך ניתן ל”ניהול” ואינו מחייב חתירה להסדר מדיני. אך זוהי אשליה עצמית עמוקה שמתעלמת מהמחיר הכבד. מסמך חדש של מרכז אדוה -
-
כדי שפעמון הזיכרון יצלצל בעולם השכחה
“הלו. זה אני אבו אלסעיד. אחיך. הוא ולא אחר. המכתב הגיע. אני מדבר איתך מאלנצרה”. הסיפור על החאג’ה רקיָה אלסעדי צפוריה מדמשק, שמצאה את אחיה אבו סעיד מחמד עלי אחרי 49 שנות פרידה כפויה // פרק נוסף בסדרת ספרות הנכבה. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני


