הבנאליות של הנורמליזציה: על כנס ״שתי מדינות - מולדת אחת״
ביום חמישי האחרון התקיים הכנס הציבורי הראשון של יוזמה שאני שותפה לה, “שתי מדינות – מולדת אחת“. כפי שכבר פורסם, נאלצנו לשנות את מתכונת הכנס ברגע האחרון. במקור, האירוע היה אמור להערך בבית ג׳אלה כאירוע ישראלי-פלסטיני משותף, כיאה ליוזמה שהחזון שלה הוא ארץ פתוחה, בה לאזרחי שתי המדינות העצמאיות – ישראל ופלסטין – יש את הזכות לנוע ולהתגורר בכל חלקיה. זהו חזון של שותפות, שמנוגד למנגנוני ההפרדה של הכיבוש. אבל לחץ של פעילים פלסטינים, שראו בכנס כזה הכשרה של ההתנחלויות ונורמליזציה של הכיבוש, אילץ אותנו לקיים בירושלים המערבית כנס ישראלי, שפונה לציבור הישראלי, עם נוכחות פלסטינית סמלית בלבד.
התסכול בימים האחרונים שלפני הכנס היה רב. לא מעט קולות קראו לבטל או לדחות את הכנס עד למועד שבו נוכל לקיים אירוע ישראלי-פלסטיני. בבוקר הכנס, שמעתי על כמה פעילים ישראלים שהחליטו שלא להגיע, מכיוון שלא ראו טעם בהשתתפות באירוע שאינו משותף.
אבל בסופו של דבר, הכנס התקיים. רק כשעמדתי באולם המלא הבנתי עד כמה ההתעקשות על אירוע משותף בתנאים הקיימים היא מנותקת – לא רק מהמציאות של הכיבוש, אלא גם מהמציאות הפנים-ישראלית. קשה להודות בזה, אבל כל עוד הכיבוש בשטח נמשך, מפגשים ישראלים-פלסטינים הם בגדר נורמליזציה של הכיבוש, לא משנה עד כמה הכוונה מאחורי המפגשים הללו טובה. אולי אפילו להפך – דווקא כשאת המשתתפים משני הצדדים מאחדת התמיכה בסוף הכיבוש, מפגשים כאלו מייצרים אשליה של עשייה ושל שינוי, כשבפועל לא קורה שום דבר.
הרי מה שיביא לסוף הכיבוש הוא לא הידברות בין הכובש והנכבש, אלא שינוי מדיניות בצד הישראלי.
זו אמת טריוויאלית ממש, אבל בתוך ההכנות האינטנסיביות לכנס היא נדחקה הצידה, לטובת הקסם המובן שב״מפגש משותף״. זאת כשבעצם, מפגש כזה הוא לא באמת אפשרי. התנועה שלנו יכולה וצריכה לפעול באופן מתואם בשני הצדדים, אבל ״משותפת״ היא לא יכולה להיות. לא עכשיו. החזון שלנו מדבר על ארץ אחת, פתוחה, אבל התנאי שמאפשר אותה הוא שתי מדינות ריבוניות. כל עוד הכיבוש נמשך, השותפות חייבת להיוותר בגדר חזון, וכל אחד מהצדדים חייב להתמקד בציבור שלו.
וגם כאן אין סימטריה. מה שצריך להשתנות הוא קודם כל המדיניות הישראלית. ולכן התעקשות על קיום הכנס דווקא בבית ג׳אלה היתה מביאה אותנו לזנוח את המטרה האמיתית של התנועה שלנו: להשפיע על השיח הציבורי הישראלי. בתחילת הפעילות החלטנו לוותר על תרומות מקרנות וממדינות זרות, ובכך ויתרנו גם על הכנסים ה״משותפים״ במלונות באירופה. ועשינו את זה כי ברור לנו שהעבודה האמיתית נעשית כאן – בקריית שמונה, בואדי ערה, בבאר שבע, ביפו.
הכנס בשבוע שעבר היה מלא תקווה, לא מעט בזכות הקהל, שהיה מגוון בהרבה מהמקובל באירועים מסוג זה. והקהל הזה, ברובו, לא יגיע לבית ג׳אלה. הוא כן הגיע לירושלים.
רלוקה גנאה היא פעילה בתנועת ״שתי מדינות – מולדת אחת״


