משה שריקי על משמעות המושג “כבוד” כדבק המאחה בין פרספקטיבות שונות של קבוצות שונות על זכויות אדם, וההכרח להשקיע קצת פחות אנרגיה בניגוח המחבר/ת, התובנות ו/או המתודולוגיה לטובת קידום השיח לכדי מעשה. בעקבות נסים מזרחי ויוני אשפר
“חיטוט בתחתונים הגנטיים” כטקטיקה נגד ההגמוניה רק תורמת להצדקת השיטה; כאילו מסכימים אנו, היהודים המזרחים, לחלוקת משאבים לפי מפתח אתני, והבעיה היחידה שלנו היא הרצון להתחלק בשלל האסור. שושנה גבאי חושבת שבמקום במוצאם צריך להתמקד באידיאולוגיה של האשכנזים, כלומר בציונות
עצמאותנו הבלתי מוגבלת עולה בקנה אחד עם הגרסא המעוותת של ליברליזם פנאטי שאימצנו בששון: שכל אחד יעשה מה, כמה ואיך שהוא יכול בלי שיפריעו לו לממש את עצמו. ומי שחלש יותר – זב”שו. אורית קמיר בוחנת את שאלת ההסכמה בחגיגת העצמאות בחוף בוגרשוב
הפחד בו חיים ילדינו אינו פחד של ילדים המחפשים את המפלצת מתחת למיטה, זהו הפחד ההוא של המבוגרים שמטופח עוד מילדות. רותי לביא על הימים האלה שבין שואה לזיכרון
בחג הזה אנחנו לומדים שמלחמות זה חלק מהעולם כמו השמש והים, ואנחנו לומדים להיות ישראלים, ולומדים בעיקר שגברים נועדו למות. שבשביל זה הם חיים. הם חיים בשביל שיהיה מי שילך למלחמה ויגן עלינו. רותי שטרן מנמקת למה היא שונאת את יום הזיכרון
אותה מערכת חינוך מפלה השולחת את תלמידיה לחברון מבקשת פעמיים בשנה, בימי הזיכרון, להפוך את הקערה על פיה ולהזדהות עם הקורבן. אילנה ברנשטיין על אחריותו של העומד בראש המערכת ושל מנהלים שמתנהגים כמו ילדים בעצמם
העצמת המכללות כמהלך לשחרור השוק שישפר את הנגישות להשכלה גבוה, היא רק יצירת עוד מנגנון לשימור הסדר החברתי הקיים. חגי קלעי על שיח ביקורתי מניפולטיבי ההופך להיות כלי שרת בידי הכוח
כמה מן הגופים שנהנו לכבות את האור באירועי “יום כדור הארץ” אמש, דווקא זקוקים להארה בנושא הקשור גם הוא לאחריות האדם על הסביבה: זכויות בעלי חיים. עומר שרביט מכוון כמה זרקורים
הרגע הזה שבו נסדק סדק, שבו נפערת תהום קטנה של בלבול, הוא רגע שיש בו כדי לחולל שינוי בתפיסה ורצון להמשיך ולדבר. יריב מוהר על המחויבות לנהל דיאלוג עם מי שחושבים אחרת, ודווקא בעיצומן של פעילויות פוליטיות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
