ספרות מגויסת לרעיון פוליטי ספציפי מציבה אתגר פוסט-מודרני, אירוני ומחויך, לתפיסה שספרות “טובה” נובעת ממעיין “טהור” ממניעים פוליטיים. אפי בת-אילן על אסופת הסיפורים הקצרים בעברית ובערבית, “עַוּדָה”, שבמרכזה שיבה מדומינת של פליטים
שר השיכון אורי אריאל חשב שזה רעיון טוב להעביר 100 מיליון שקלים (!) ששוכבים בקופה של עמידר לגרעינים תורניים. כי למה להשקיע כסף במי שנאבקים על קורת גג – קורבנות מערכת הדיור הציבורי בישראל – אם אפשר לתת אותו לאנשים עם “אידיאולוגיה”?
מגילומו את הצבר האולטימטיבי ב”מאחורי הסורגים” ועד חדירתם של שלושת המזרחים למעוז האינטימי של הישראליות האשכנזית בסרטו “החיים על פי אגפא” – על תמונת מציאות נסתרת שצפה ועולה מעשייתו של אסי דיין, עליה נגזר קשר של שתיקה
אצל דרוויש של איבתיסאם מראענה-מנוחין אין באמת סתירה בין האדם שמציע ידידות לקיבוצניק שיושב על אדמתו, לבין המשורר שקורא ליהודים ללכת מפה. מירון רפופורט חזר נרגש מהסרט “תרשום, אני ערבי” בדוקאביב
שירתו של ביטון היא פוליטית במובן זה שהיא מבקשת לעשות בית לחסרי בית ולמשורר בתוכם, אולם היא אינה מסוגי השירה האוטופית. מתוך קובץ מאמרים ראשון על שירתו של ארז ביטון, לכבוד זכייתו בפרס עמיחי ולרגל סדרת אירועים מרתקים על יהדות מרוקו. הזמנה בסוף
המכונה הלאומית ביקשה למכור לתושבי העיר סיפור על “מגינים”. אבל הם באו ואמרו “מה זה החרטה הזאת? איזה מגינים? הם כבר לא מגינים על כלום. הם מתו. ונשארה מהם רק מצבה”. על השפה של המוות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
