בין זוהר ארגוב לדן בן אמוץ

(יעל גידניאן)

בראשון לציון צפוי להתקיים מופע מחווה לזוהר ארגוב, והדיון הישן מתחדש, בטח כאשר אחד המשתתפים במופע הוא אייל גולן. זוהר ארגוב, מגדולי הזמר המזרחי, הוא סמל עבור רבים בחברה הישראלית. דמותו הטרגית מעוררת רגשות מעורבים, ובייחוד ניסיון האונס בו הורשע (והנה, פעם נוספת אנחנו מנהלים דיון על הפוגע, כאשר איננו יודעים מי הנפגעת ומה היא חווה אולי עד היום). כל הצווחנים שמזדעקים למול מופעי מחווה, או אפילו סתם אהדה למוזיקה של ארגוב, נאלמים דום מול מעשיה של חבורת לול המהוללת, למשל, על כל הפרטים שהרכיבו אותה.

הדיון ביחס לאמנים גדולים שמעשיהם רעים ומכוערים הוא דיון חשוב מאין כמוהו. הייתי מצפה שמי שעוסקת בו תבחן באופן דומה את חבורת לול, את דן בן אמוץ ואת ואגנר, למשל. אחרי פרשת אייל גולן, אני באופן אישי מצאתי את עצמי מתלבטת האם להאזין לו בתוך כותלי ביתי, ולעומת זאת היה לי ברור שלא אלך להופעותיו. כלומר, אין ספק שהנושא חשוב ומהותי.

הבחירה להעלות את הנושא בכל פעם שעולה שמו של זוהר ארגוב מעלה ניחוח גזעני אותו אנחנו מכירות גם ממקומות אחרים, למשל מבתי המשפט שלנו (?), בהם שופטים עבריין מזרחי לחומרה רבה יותר מאשר עבריין אשכנזי שחטא באותה עברה; ערבי שביצע עברה זהה ליהודי; ואתיופי שפשע באופן זהה לישראלי אחר (הכל מגובה במחקרים, תודה).

אני שמחה לחיות בחברה ביקורתית עם חוש צדק מפותח. הייתי רוצה לחיות בחברה שמסוגלת להפנות ביקורת גם כלפי עצמה: חברה שאינה “עיוורת צבעים”, אלא כזו שמכירה בקבוצות השונות שמרכיבות אותה, מכבדת אותן ושופטת את כולן בהגינות ובאופן שווה.

יעל גידניאן היא פעילה חברתית ירושלמית, עובדת במכון שחרית, בוגרת תואר שני בלימודי האסלאם והמזרח התיכון מהאוניברסיטה העברית.