המחשב של נתב״ג מסתכל לי בעיניים

(זהר אלמקייס)

לפני מספר ימים חזרתי מחו״ל. בנתב״ג ניגשתי אל עמדת בדיקת הדרכונים. מזה זמן מה, בעקביות, אני מסרבת לדרכון ולתעודת זהות ביומטרית. במרשם האוכלוסין מנסים לפתות אותי עם תורים קצרים במיוחד, ואני מסרבת ומתייבשת שעות בתור הרגיל, כדי לקבל את המסמך המיושן. גם העמדות הממוחשבות וחוסכות הזמן בנתב״ג לא שכנעו אותי עד כה. אני וחוברת הנייר הפרימיטיבית בידי – ניגשנו לאחת הפקידות מחתימות הדרכונים. דרכונים ישראלים זה רק בעמדות הממוחשבות, היא אומרת. שם כבר חיכה לי עובד נמל התעופה, שהסביר לי שעלי לעמוד על זוג עקבות צהובות מצוירות על הרצפה, להביט אל עדשת המחשב, ולהניח את הדרכון על הסורק. אבל הוא לא ביומטרי, הסברתי. לא חשוב, הוא אמר, זו טכנולוגיית זיהוי פנים חדשה. ומה אם אני לא רוצה שמחשב יסתכל לי בעיניים? ומה אם נשבר לי מהנסיונות החוזרים והנשנים להפוך את כולנו ליצירים ביומטריים, מזוהים היטב? מנין הדחיפות הזו להעביר את כולנו אל מערכות זיהוי הפנים הממוחשבות, בזמן שאולם שלם של עמדות בדיקת דרכונים עומד ריק? תנו לי את הדרכון שלי, עם הנייר והחותמת המיושנת ופקיד הגבולות המשועמם. הרי כל אלו, בעולם ממושטר, מוגבל ומגביל, בעת שפליטי מלחמה, מהגרים ואסירים פוליטיים כמהים אל אותו מסמך ממש – הם גם ככה פריווילגיה עצומה.