• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על אנשים העיוורים לחלוטין למאבקים של הכרה וזהות

(יוסי דהאן)

אין סוף מטלות. הבטחתי לעצמי שאני לא מתעסק בנושא הזה יותר בזמן הקרוב, אבל ניצן הורביץ במאמרו היום ב”הארץ” “העליבות של פוליטיקת הזהויות” גרם לי להפר את ההבטחה. אז ממש בקצרה, כיוון שזה מצריך דיון תיאורטי ומוסרי נרחב יותר המתקיים לפחות שלושה עשורים, דיון שנדמה שהורביץ כלל לא מודע אליו. העצה “למה שלא תקרא כמה טקסטים שנכתבו בנושא לפני שאתה כותב” נראית לי מועילה במקרה הזה.

במאמר הורביץ מביע את דעתו, בדרך עקיפה משהו, על הדיון בדו”ח ועדת ביטון, גידי אורשר וכל השאר. העמדה של הורביץ מדגימה יפה את הכתם העיוור בתפיסת הצדק של לא מעטים מהשמאל בישראל: המחנה שניתן לכנותו השמאל המעמדי. הורביץ צפה בוושינגטון במתח ובחילופי הדברים בין שתי קבוצות מפגינים שהפגינו באותו מתחם סמוך זו לזו, על “מי היה כאן קודם”. קבוצת מפגינים של שחורים מ”חיים של שחורים חשובים” המוחים נגד גזענות המשטרה, וקבוצת מפגינים שהפגינה נגד דעאש וההרג המתרחש בעיראק. התקרית הזו, טוען הורביץ, מדגימה את עליבותה של פוליטיקת הזהויות. הוא כותב כי “קווי השסע הגזעיים והדתיים משיקים לקו השבר העמוק מכל: החלוקה המעמדית. אך פוליטיקת הזהויות מסווה את העוני. היא המכשיר היעיל ביותר לייבוש של מחאות חברתיות. היא מעודדת כל קבוצה להתכנס בתוך עצמה, ולעסוק בקיפוח שלה בלבד. אתה שחור או לבן. יהודי או מוסלמי. אשה או גבר. מזרחי או אשכנזי. הומו או סטרייט”.

הטענה שמאבקים על זהות והכרה, מאבקים נגד שוליות והדרה הם מאבקים מיותרים המסיחים את הדעת מן המאבק החשוב ביותר שהוא המאבק המעמדי על משאבים חברתיים וכלכליים, מופרכת עובדתית ומוסרית. בואו נרחיק את עדותנו וניקח למשל את המאבקים של הקהילה היהודית בארצות הברית במאה הקודמת, או הבסקים בספרד או הצרפתים בקוויבק, קבוצות שאינן סובלות כלל מנחיתות כלכלית, שתביעתן לצדק אינה נובעת בשל מעמדן הכלכלי, אלא מהפלייה ואי הכרה בזהותן התרבותית הקולקטיבית.

על פי תפיסת הצדק שהורביץ מייצג, קהילת הלהט”בים צריכה להפסיק לעסוק במאבקה להכרה ואי הדרה של הזהות המינית של חברותיה וחבריה כיוון שזה לא העיקר, נשים צריכות לחדול למחות נגד אי צדק מגדרי שאינו בא לידי ביטוי כלכלי. הדרישות שלהן להכרה וייצוג שווה פועלות נגד האינטרסים שלהן. שחורים צריכים להפסיק להיאבק נגד גזענות כיוון שבעייתם אינה גזענות אלא מעמדם הכלכלי הנחות, מזרחים צריכים להפסיק להיאבק על אי ייצוג בתכניות הלימודים, במוסדות התרבות, במשפט ובאקדמיה כיוון שהדבר פוגע במדינת הרווחה והערבים פלסטינים בישראל צריכים לחדול מלעסוק במאבק להכרה בזהותם הלאומית והתרבותית ולהתרכז במאבקים לשיפור מצבם בשוק התעסוקה. “זו הכלכלה טיפשים” אומר הורביץ, הקורא לסולידאריות. אולם תפיסת הצדק הצרה הזו רחוקה מלהיות סולידרית. אי צדק ועוול, היסטורית והיום, נגרמו ונגרמים גם בשל אי שוויון חברת וכלכלי, וגם כתוצאה מאי צדק הכרתי הבא לידי ביטוי בחוסר ייצוג, הדרה, שוליות ואלימות כלפי קבוצות על בסיס זהותן. בחלק גדול מן המקרים אי צדק נובע משילוב ביניהם, ותיקון העוול הכלכלי וההכרתי באמצעות שיתוף פעולה בין הקבוצות השונות מוביל לחברה סולידרית וצודקת. הבעיה אינה רק של הורביץ, אלא גם של אחרים שאני שותף מלא ומוקיר את מאבקיהם המעמדיים, אנשים העיוורים לחלוטין למאבקים של הכרה וזהות, עיוורון שאינו רק לא נכון מוסרית אלא גם פלגני ומזיק מאד פוליטית.