על היחס לפגועי נפש במפעלים (לא) מוגנים

(ספיר פרץ)

באחד מהערבים בשבוע שעבר צפיתי בכתבה בערוץ 2 אשר עסקה במפעלים המוגנים, שהוקמו לפני עשרות שנים במטרה לספק פתרון תעסוקתי לבעלי מוגבלות ולספק להם כלים להשתלבות בשוק העבודה. בשנים האחרונות מטרתו של תחום בריאות הנפש הקהילתית (הציבורית) היא הוצאת המטופלים מבתי החולים הפסיכיאטריים ושיקום שלהם בקהילה, בסיוע של אנשי הקהילה. זאת נעשה על-ידי כך שגורמי השיקום דואגים לספק להם עבודה בשוק החופשי, או במפעלים מוגנים, להעניק להם מגורים עצמאיים ככל שאפשר בהוסטלים או בדיור מוגן, סיוע במימוש היכולות הלימודיות שלהם, סיוע משפחתי, שיקום חברתי ועוד.

לכל הנוגע, לפחות כפי שעלה מהכתבה בה צפיתי, לנושא השיקום התעסוקתי – המציאות שונה לחלוטין: העובדים מרוויחים שקלים בודדים לשעה בהתאם לתפוקות עבודה, בחלק מהמפעלים אין אפילו יחסי עובד-מעביד, המועסק לא מוגדר עובד ולא מקבל תנאים סוציאליים והמועסקים מתקשים לעזוב את המפעלים לעבודות טובות יותר בשוק הכללי בעיקר בשל החשש מפגיעה בקצבת הנכות לה הם זכאים מביטוח לאומי.

מקרה המפעלים המוגנים, כדרכם של הוסטלים ושירותי שיקום נוספים, מצביע על האופן בו אנשים פרטיים “חכמים” על חלשים. משנת 2000, עת נקבע “חוק שיקום נכי נפש בקהילה”, תפקיד שיקום פגועי הנפש בקהילה ניתן לידיהם של יזמים פרטיים. למעשה, כל אדם המחזיק באיזשהו הון התחלתי יכול לפתוח הוסטל או מפעל מוגן לפגועי נפש ולעשות ככל העולה על רוחו – שכן מחסור חמור בפיקוח מוביל את היזמים להשקיע פחות, קרי: לשלם פחות (לעתים מדובר על סכום של 14 ₪ לשעה) למתמודדים ולשלשל את שארית הכסף המגיע ממשרד הבריאות – היישר לכיסו. כמו כן, מקרה זה חושף את הפער בין המסר הגלוי אותו מעבירים למשתקמים: השתלבות בקהילה כאחד האדם, לבין המסר הסמוי: לא מקבלים את הזכויות וההטבות כאחד האדם ולמעשה מקבלים את ההיפך הגמור – אפליה על רקע נכות, אי-שילוב ובידוד חברתי.

אין ספק כי פגועי נפש מתמודדים לבד עם די והותר מאפיינים העשויים להקשות על תפקוד תקין בעבודה. הפרעות קוגניטיביות, מגבלות תפקודיות, מיומנויות תקשורת, תפיסת העצמי, מהלך המחלה עצמה – הם רק חלק מהקשיים והאתגרים איתם הם מתמודדים יום יום, ללא קשר להימצאות במסגרת תעסוקה כזו או אחרת. להוסיף לכל אלו את הסטיגמה והפחד מהתנהגות חריגה המאפיינת קהל רחב של מעסיקים (לבטח בשוק החופשי אך גם במפעלים מוגנים ובמסגרות של תעסוקה נתמכת) – הדבר מהווה מכשול עיקרי בשיקום, בהחלמה ובאינטגרציה החברתית של המתמודדים ויוצר לחץ (Stress) נוסף על זה שכבר קיים אצל המתמודדים שכן עבודה היא גורם לחץ עבור מתמודדים רבים.

אחד מהחסמים העיקריים לתעסוקה של המתמודדים היא מידת הסטיגמה הציבורית כלפיהם, אשר משפיעה בתורה על רמת האבטלה הגבוהה והמצב הסוציו-אקונומי הנמוך של אוכלוסייה זו, למרות רצונם להשתלב בשוק העבודה. אחת מקבוצות הכוח (power groups) המרכזיות בחברה המערבית, שלהן הכוח למנוע או לאפשר הזדמנויות חיים של המתמודדים, היא קבוצת המעסיקים. הסטריאוטיפים והדעות הקדומות של המעסיקים כלפי המתמודדים עלולים להשפיע על קבלת ההחלטות שלהם בנוגע לקבלה או המשך העסקה של מתמודדים והרי הספרות המקצועית מצביעה על כך שמעסיקים נרתעים מלהעסיק מתמודדים. כתוצאה מכך, מתמודדים רבים מעדיפים לשמור בסוד את מחלתם – דבר הגורם להם להשקיע אנרגיות רבות בשמירת הסוד, יוצר אצלם פחד מחשיפה וכן עלול לגרום להם להכיל את כל הסטריאוטיפים והדעות הקדומות הקיימים כלפי קבוצת פגועי הנפש (הסטיגמה הציבורית) על עצמם.

אם כן, ברור כי נדרשת תוכנית לצמצום הסטיגמה והאפליה של המעסיקים כלפי המתמודדים. יש לשאוף לשיפור הידע הקיים בקרב מעסיקים בכל הקשור למחלות פסיכיאטריות ול”ניפוץ” והפרכת הסטיגמות הקיימות ולמפגש בלתי אמצעי עם מתמודדים אשר מספרים את סיפורם האישי. כחברה עלינו להבין כי מוגבלות אינה עניין אישי בלבד, אלא המוגבלות נוצרת במסגרת האינטראקציה בין האדם לסביבה שלו ומכאן אין היא בעיה אישית אלא בעיה חברתית שצריכה להעסיק את כולנו, כיון שהחברה היא זו שמייצרת אותה מלכתחילה ולכן עליה חלה האחראיות לפתרון. החסמים העיקריים המונעים ממעסיקים לאמץ לחיק העסק שלהם אנשים בעלי מוגבלויות הם הסטיגמה והעמדות החברתיות שהובילו למציאות שמדירה אנשים עם מוגבלות מהמרחב הציבורי בכלל ומתחום התעסוקה בפרט. על המעסיקים להכיר בעובדה כי בישראל מדובר על כ-800 אלף אנשים בעלי מוגבלויות בגיל העבודה וכי לא ניתן להתעלם מהם או לא לשלבם. על המעסיקים להבין כי התרומה של אנשים עם מוגבלות למקום עבודתם היא תרומה אדירה, בין היתר ביכולת לייצר תרבות ארגונית אחרת וכי על המעסיקים עצמם להיות שותפים לשינוי החברתי, לא ממקום של חסד אלא ממקום של זכות.

הכותבת היא אנתרופולוגית ורכזת באחת מתוכניות השיקום בבריאות הנפש הקהילתית