על עיתונאים ימנים ובעיקר על עמית סגל

לפני מספר שבועות, התגייס סגל למסע הרדיפה האינטנסיווי שניהלה מפלגת “הבית היהודי” אחר יוסי יונה שבו הציגה אותו כפעיל חמאס. סגל – שכנראה ניסה לדוג לכלוך אידאולוגי אנטי-ציוני נגד יונה – החליט שמקום טוב לדוג חומר מסוג זה יהיה אתר “העוקץ”. לאחר שלא הצליח להעלות בחכתו שום פריט מידע עסיסי שיכול לשמש בסיס להשמצה, מיהר לצייץ בחשבון הטוויטר שלו לעוקביו הרבים, שאתר “העוקץ” מחק חומרים הקשורים ליוסי יונה. כמובן שהדבר לא היה ולא נברא (באתר שעבר עיצוב מחדש, השתבש לכמה ימים מנוע החיפוש). כאשר תמי ריקליס, אחת מעורכי האתר, הפנתה את תשומת לבו להשמצה משוללת היסוד, מחק סגל את ההודעה.

מיותר לציין שהוא לא התנצל. הוא השיג את שרצה, השקר הופץ, הנזק נעשה.

באשר לטענתו של סגל על חוסר ייצוג של חובשי כיפות וימנים בכלי התקשורת. הוא צודק, יש לחסל בפני הישראלי מן השורה החוטף את החינמון “ישראל היום” בדרכו לעבודה וצופה בערוץ 2 בשובו ממנה, כל אופציה אפשרית לזפזף בשלט לערוצים אחרים שעלולים לסדוק את השריון הפטריוטי.

בעניין חובשי הכיפות וייצוגם בתקשורת, ברוך השם, שיעורם עלה יפה בשנים האחרונות, בעקבות המהפיכה המיוחסת לאורי אורבך המנוח. אם יש לסגל עניין בייצוג הפריפריה בתקשורת הישראלית, שיתחיל לספור עורכים ועיתונאים מזרחים וערבים, שיתחיל בערוץ הבית שלו ובבית גידולו, גלי צה”ל – כששיעורם יגיע לשיעורם היחסי באוכלוסייה של העיתונאים הדתיים האשכנזים, הוא יוכל להתחיל לספור מחדש.