הארכיאולוגיה המקומית, כמו בשאר הצפון הגלובלי, כוננה כמדע לבן, ואומצה על ידי המדינה כמדע לאומי. שורשי הלובן של הארכיאולוגיה הישראלית נטועים בחפירות יגאל ידין בחצור, ופרחיהם מלבלבים עד האקדמיה של היום. רפי גרינברג וגדעון סולימני לא חוששים לחפור
אום מונא של רנין בשאראת, שכיכבה בפרסומת המדוברת בערבית בגמר היורו, היא אולי אשה ערבייה קצת הבלה עם מטפחת חביבה על הראש – אבל זה רק הדימוי החיצוני. כל מי שביקרו אותה פספסו את ההפוך על הפוך, תוך כניעה לשיח פמיניסטי מערבי יהודי
קטעים מתוך ספרו החדש של דור גז, הבוחן תצלומים אוריינטליסטיים מהפנטים של בני העליות הראשונות שביקשו, ולו לרגע, להיטמע במזרח, במסגרת הפנטזיה הציונית על ״היהודי החדש״, השורשי, התנ״כי
“מאות תושבים עמדו על רציפי הרכבת בבגדי חג. הם עלו על הרכבת ונסעו בה הלוך ושוב, סתם כי זה אפשרי. הם ניצלו אותה לנסיעה לטובת מניקור בעיר הקרובה ולנסיעה בת שעה למרכז המדינה, לטובת קנייה במרכז הקניות הגדול”. חבל שלא דחפו גם כמה סירי קוסקוס ומפרום לידיעה האקזוטית שפורסמה ב”ידיעות”…
ובין כל הצילומים שמנסים לשדר גלאם של פעם, בלי נקיפת מצפון אחת, מופיעה התמונה הזו, שבה יעל רייך באוברול קצרצר ואדום מחבקת שתי עוזרות בית שחורות. הערה על הקולקציה החדשה והקטלוג של המעצבת דורית בר אור
התערוכה “דיוקן תימני” מלמדת על האופן שבו משתמרים יחסי הכוח בשדה האמנות בישראל. האוצר ממצב את עצמו כחוקר ביקורתי המבצע מהלך היסטורי, אך למעשה הוא תורם לאשרור הסדר שכנגדו הוא יוצא, ובעיקר משתמש בתימנים ככלי להשגת מטרה שלתימנים אין כל קשר אליה. רפי שובלי ביקר בתערוכה וחקר את הקטלוג
דימוי הקורבן הפסיבי – שאותו אנו מייחסים בגזענות בוטה לשכנינו הערבים והמוסלמים, כאילו הם פתיים ההולכים שולל אחרי מנהיגים ציניים ומניפולטיביים – יושב עלינו בול. חגי רם על הבורות הגמורה של הישראלים ביחס לאיראן, המשמשת היטב את חונטת ברק-נתניהו-ליברמן לקראת מימוש הרפתקתם הנפשעת, תוך דחיקת הפלסטינים מהתודעה
שנים של מאבקי פועלים והפגנות של המעמד הבינוני הובילו לתחריר – לא האינטרנט • כל עוד הצבא הוא שקובע מה יקרה בחיים הפוליטיים, אי אפשר לדבר על מהפכה של ממש • ומדוע אין סיכוי לשיתוף פעולה בין תנועות המחאה הישראלית והמצרית. ראיון עם פרופ’ ג’ואל ביינין, מומחה לתנועות חברתיות במצרים.…