תפאורה מקומית

אחרי שבשנה שעברה התרפקה בר אור בתצוגתה על תרבות ערב בליווי מוסיקה של אום כלתום, עת הקולקציה נשענה על צבעי שחור וזהב והורכבה בעיקרה מגלביות – מבלי לחשוב לשנייה את המקום ממנו אשה לבנה יהודייה בישראל הכובשת מתרפקת על אותה תרבות מודרת – השנה היא הלכה למחוזות אחרים, או שמא יש לומר הרחיבה את הקודמים. השנה כל הים-תיכוניות באשר היא מצאה את דרכה למקורות ההשראה של בר אור. אך גם הפעם רפלקסיה לא התגלתה כצד החזק של בר אור. מה שהוצג על המסלול היו בעיקר שכפולים של מקורות ההשראה שלה – כלומר של אותו האובייקט עצמו – בלי שום רווח ביניהם. השיא היה הרגע שבו השמלה שבתוכה צעדה דוגמנית היתה זהה בגזרתה לשמלה שריצדה על המסך, בו הוצג בליל חומרי ארכיון משנות ה-60 בשחור-לבן הכי יומיומי וחמים שיש.

בין אותם קטעי ארכיון שודר גם צילום של בר אור שרה את השנסון “במבינו” של דלידה. אמרה עורכת אופנה חריפה אחת, שלא לציטוט, בתגובה לשאלה האם בר אור שרה בעצמה או שמא היה מדובר בפלייבק, ש”היא כאילו שרה. כמו שהיא כאילו מעצבת”. הכל שם היה אכן נתון בתוך כאילו, אך לפחות במקום של בר אור כדיווה – כאשר יותר מכל בלטו בפריים השפתיים המוכרות שלה – היתה אירוניה מכוונת או לא כלפיי דמותה של בר אור עצמה, שיש בה הרבה מן הקריקטורה והתיאטרליות. ובמקרה של בר אור זה הרבה יותר ממה שלו ניתן לצפות.