מותגים של גבריות רחבת צוואר

הממשלה הנכנסת היא ממשלה אידיאולוגית לא במובן הרגיל. יש לזכור שהמפלגה הגדולה בכנסת, זו של ראש הממשלה, רצה בבחירות האחרונות ללא מצע, וזו שאחריה (שכנראה הייתה עוד עוקפת אותה לו הבחירות היו מתקיימות היום) משתדלת בכל דרך אפשרית להגדיר מחדש מהי עמימות פוליטית. התנאים האלה הופכים את עבודת הפרשנים לעמוקה ומסובכת בהרבה, ולכן דווקא שדות מחקר מתחום התרבות, הספרות והקולנוע, יכולים להועיל במקרים אלה, יותר מהפרשנות הפוליטית המובהקת. אם בעבר נתניהו היה מותג תרבותי יחיד מסוגו בפוליטיקה הישראלית, היום הוא כבר חלק מטרויקה של מוצרים תרבותיים.

אני רוצה לקרוא את נתניהו, לפיד ובנט מבעד לגוף ולמראֶה, לקחת לשם שינוי ברצינות את הדבר המהותי להם עצמם יותר מכל: הייצוג שלהם, האיפור, הג’סטות והצדודית. לחרוג לרגע מהמסע המפרך שלנו, חוקרי מדעי הרוח והחברה, להבין את ההיגיון שלהם, לדלות מהם ערכים, לנסות להסביר את פועלם בתוך המארג הפוליטי הסבוך, ולהתמקד דווקא בהם עצמם – נתניהו, לפיד ובנט כגופים שהם גופים של טקסט. במילים אחרות, אני רוצה לא להפריד בין החזות לדרך ולמשמעות, אלא להתמקד בחזות כמערכת של משמעות. דרך הפיזיונומיה, מדע מפוקפק שהשפיע רבות על אירופה החל מהמאה ה-18, דרך הגברים שעגנון מעמיד בסיפוריו, דרך ההשוואה בינם לבין גברים אחרים מהפוליטיקה הישראלית והאמריקאית, אנסה להבין מדוע האחווה הגברית (brotherhood), היא, אולי יותר מהפמיניזם, הפרדיגמה השולטת בכנסת הנוכחית.

במאה ה-18 האמינו באירופה במדע הפיזיונומיה, לפיו ישנה הלימה בין החזות החיצונית של בני האדם לבין תכונתם הפנימית. מי שקידם את האמונה הזאת היה הכומר השוויצרי לווטר, שגם השפיע רבות על המשורר והצייר האנגלי ויליאם בלייק, שיצר אילוסטרציות לתיאורים שלו, הרבה פעמים באופן ביקורתי. הרעיון המרכזי אולי שעמד ביסוד המחשבה הזו, הוא שתכונותיו הפיזיות והנפשיות של האדם נובעות ממקור חייתי. לווטר שירטט בעצמו סקאלה מרתקת המתחילה בפנים האנושיים במצבן הנמוך ביותר, בו יש דמיון בין העיניים, האף והמצח, לאותם אברים אצל צפרדע, והמסתיימת בפנים האנושיים במצבן האצילי ביותר, הקרובות מבחינה אסתטית לפניו של האל אפולו (בהמחשות השונות שלו בתקופה הקלאסית). כמובן שהתורה הזאת השפיעה רבות על תיאוריות גזעניות; היא החלה בעיקר בייחוס המאפיינים החיצוניים של האפריקאי השחור לתכונות חייתיות ופראיות בהכרח, עברה לאטריבוטים החיצוניים שיוחסו ליהודים, והיום מצאה לה מקום כתפישה פלסטית בלבדית, לפיה מה שנותר מהפיזיונומיה הוא רק המראה החיצוני, תכונות האופי כבר לא ממש משנות…

אבל כמו היוונים הקדמונים, שראו באסתטיקה החיצונית ביטוי הכרחי של תכונות פנימיות נאצלות, כך גם גדול סופרנו עגנון, נדרש ברבים מסיפוריו לתיאורים חיצוניים כאיזו תבנית עומק לנפש דמויותיו. אצל עגנון גברים עגלגלים, רחבים ואדמוניים, יהיו בדרך כלל גם טובי לב, מלאי סיפוק ואהבה לזולת. דווקא הרזון, מה שהיום ייתפש כערובה להצלחה חברתית, נתפש אצלו הרבה פעמים כמאפיין של בעלי המרה השחורה והנוקשים. המעניין הוא שאותם ערכים בדיוק הם תבניתה של ישראל בממשלה הבאה עלינו: שלושה גברים גוצים, רחבים, בריונים, עם תווי פנים יפים, טובי רואי, על שניים מהם (לפיד ובנט בעלי הבייבי-פייס) גם נסוך חיוך גדול.

נתניהו: המלך הנצחי הוא באמת סוג של פלא גנטי, האיש בן למעלה משישים ונראה לי שלמרות זאת עדיין יכול להיחשב ליפה מבין השלושה, בזכות התווים המחודדים שלו והמצח הגדול. אך הוא גם המר שביניהם, מייצג גבריות ישראלית-אמריקאית של פאניקה וחרדה (אי אפשר, לדוגמא, לקרוא לו מר ביטחון כמו לברק, עוד בייבי פייס לרשימה), של כוננות למלחמה עם איראן, של הגבר המערבי העומד מול הפראים במזרח.

לפיד: חולק עם נתניהו את אתוס הגבריות החשוב ביותר בפוליטיקה הישראלית, הלא הוא הבלורית הלבנה, הסימן המובהק של אירופה (למרות שחולקים אותה רבים ממנהיגי מדינות ערב. בכלל חישבו על לפיד בעוד עשרים שנה ותקבלו אבו-מאזן). השמאלי בין השלושה, איש הספר והמילה, הוא לא פחות גם ממתאגרף גאה, לא חלילה שחיין או אצן. והחזון שלו? לקחת את כל האברכים הקטנים ולהרביץ בהם במקום תורה, אמנויות לחימה. מדוע שרק הילד שלו יתגייס לצבא ויסתכן בחזרה הביתה בתור גופה (כך הוא חזר והתבטא במערכת הבחירות האחרונה)? צריך הרי שוויון בנטל…

לפיד ונתניהו גאים, מורמים מעם. לפני שלפיד נכנס לפוליטיקה מי שחיקה אותו ב”ארץ נהדרת” היה אותו שחקן, מריאנו אידלמן, והיה קשה מאד לעמוד על השוני בין שני החיקויים. בשניהם השחקן פנה למצלמה בצדודית שרמנטית ואמר לקהל המריע “תודה, תודה”, מדושן עונג עצמי.

בנט נראה כמו סיפור אחר: יש לו את מה שרודף הרבה גברים ישראלים, קרחת. אולם גם הוא, על אף החיקוי המפלצתי שלו ב ֿ”ארץ נהדרת”, יכול בהחלט להיחשב “הישראלי היפה”. ובכל זאת יש משהו מהותי שמפריד בין בנט לבין נתניהו, לפיד והרבה גברים ישראלים אחרים: הוא איננו גאה כמותם. הוא הלוחם המובהק בין השלושה, הלוחם הישראלי טוב הלב והשפוף, מבטו תמיד מסתכל מטה, חדור שליחות וצניעות. בכך הוא מזכיר לי הרבה חברים, גברים ישראלים מוכשרים ונהדרים כמוהו, ששליחותם הצה”לית גרמה להם להיות שפופים כאלה, אבל גם, איך נאמר, בלי חזון… זהו מראה של ישראלי שכבר למד שאין לנו עתיד אלא בחיים על חרבנו (או על רובנו במקרה של תשדירי הבחירות חסרי הבושה של הבית היהודי)…

לפיד אמור להיות השנון בין השלושה. על הרובוטיות של נתניהו אין בכלל מה להרחיב, ומבנט לא מצפים ליותר מדי. ועם זאת, אדם כל כך גאה כמו לפיד לא יכול להיות בעל חוש הומור, כמו אובמה למשל בהופעות הבלתי נשכחות שלו בבית הלבן, או ביל קלינטון… ובאמת, מה עם גדול הפוליטיקאים בדורנו? מי מזכיר בישראל את הופעתו החיצונית של ברק אובמה? לא יאומן, תחזיקו חזק, אבל מבנה גוף דק ואיברים ארוכים, עור כהה ופרצוף נאה במיוחד, ואפילו חיוך אירוני לעתים, יש לשר ישי… הוא אולי ההוכחה המושלמת לכך שהפיזיונומיה היא לא יותר מתרגיל מעניין, שהרי למרות חזותו האופנתית (כמו רבים מהאברכים של ש”ס, הצובאים על סניפי זארה) שמייצגת קו אלגנטי בהרבה, אירופאי, השר ישי הוא אחד הפוליטיקאים האכזריים ביותר שידעה ישראל, בהיותו ראש לתומכים בהפצצות בעזה, וביחסו הלא-אנושי לגרים…

אובמה, גם הוא מותג לא מבוטל, הוא בנוסף לכך אידיאולוג גמור, ואצלו הפיזיונומיה דווקא תואמת את הפנים והחוץ, כי כל החזות שלו יוצרת שילוב בלתי אפשרי במחוזותינו: הוא חדור שליחות (שלא כמו נתניהו ולפיד הגאים), ומלא חזון ותקווה (שלא כמו בנט השפוף). הדוגמא של אובמה וישי עומדת קודם כל על ההבדל בין הפיזיונומיה, שבה יש חפיפה בין החוץ לפנים, לבין האידיאולוגיה, המתעתעת והמשטה, בה המראית יכולה להיות אפילו שקרית ממש למהות. ועם זאת הדוגמא הזאת גם מראה על כיוון בבחירה שלנו במותגים הגבריים: הישראלים אוהבים את אובמה (עדיין לא כמו שאהבו את קלינטון כמובן), אבל מבחינתם המותג העברי המועדף הוא לבן, נמוך ורחב כתפיים. הנורה שצריכה להידלק אינה פשוטה: האם ישי מושמץ כל כך רק בגלל פועלו, או, כמו במקרים של נשים קוקטיות הנכנסות לעבודה הציבורית, וחוות קשיים שאל לגברים אף לנסות ולדמיין, גם הוא בלתי אכיל מכיוון שהוא כל כך אלגנטי ושחום…

צריך לזכור שישראל תמיד העדיפה את האתוס הקיבוצי, הפרוטסטנטי והסוציאליסטי: אקדמאים ואנשים רוח צריכים להיות מרושלים קצת, מינימליסטים על כל פנים… את האלגנטיות הצרפתית והאיטלקית יש כמובן לשמור למעצבי שיער, או לדמויות יחידות מסוגן, שוטות כמעט, ליצניות, כמו דוד לוי…

נותרנו עם שאלות קשות: כיצד זה האברכים, שמשמרים במידת מה גם את הגוף היהודי הגלותי המוכר, וודי-אלני כזה, הפכו להיות האויב המושבע של טרויקת רחבי הצוואר, מפארי הגוף הרחב והויטאלי? כיצד זה הכנסת הנשית ביותר נתונה דווקא לשיח המשעתק את אחד המוסדות שונאי-הנשים המובהקים בהיסטוריה, זו של אחוות-הגברים? התשובה אני חושב עומדת בגוף המותג: בדיוק ערכים אזרחיים כמו פמיניזם ונישואים חד-מיניים, יכולים להוות עלי תאנה בעבור אלה הממשיכים את שלטונו של מיודענו הגבר הלבן.