גל המחאה של 2020 חשף רשתות של פעילות ופעילי חברה אזרחית שעובדות כבר שנים כנגד כל הסיכויים: המדיניות האנטי-חברתית של נתניהו, ההפחדה מצד פעילי ימין והסיקור התקשורתי שמשתדל להעלים אותם מהעין. תשעה ממשתתפי/ות הקבע של הפגנות בלפור מספרים על המסע האישי שלהם ועל סדר היום הרחב של המחאה
אירועי אוקטובר 2000 אינם בבחינת תאונה או מחדל. ההיגיון של הפקודה שניתנה אז מערער את רעיון האזרחות, ומניח כי הפלסטינים הם אויבים במהותם. עשרים שנה אחרי, אין לקחים, אין חרטה, והריגתו של פלסטיני, לא משנה מאיזה צד של הגדר, לעולם לא תוכר בישראל כעבירה פלילית
עשרים שנה אחרי, יחסן של משטרת ישראל וממשלותיה כלפי ציבור הערבי עדיין מתאפיין בעוינות בולטת לעין. שבר כזה בין האזרחים לבין המדינה ניתן לאחות רק בדרך אחת
רוב המפגינים בבלפור לא מודעים לכך שהממסד שמיטיב איתם מדכא אותנו או לכך שהמשטרה שמגנה עליהם הורגת אחרים. בכל זאת ואולי דווקא משום כך, החלטתי להרחיב בבלפור את המעגל שזועק: "די לאלימות משטרתית! צדק לסלומון, לשיראל ולאיאד!" • מכתב לחבריי למאבק
הרבה לפני המחדלים של ההתערבות המשטרתית שהסתיימה בטרגדיה, בסיפור חייו ומותו של שיראל חבורה ז"ל מגולמת שורה של כשלים בטיפול במתמודדי נפש בכלל ובבעלי תחלואה כפולה בפרט. כתבתו של אבי בלכרמן חושפת לראשונה תיעוד מצולם קשה המעלה סימני שאלה נוקבים
בניגוד לרבים בגרעין בלפור – פתח תקווה המשוקעים בפריבילגיות, אני מודעת היטב לפריבילגיה שלי נאבקת למען (וביחד עם) מי שחסרים את אותן פריבילגיות, בשלל זירות. חבל שמפגיני בלפור סבורים שקץ הדמוקרטיה זה עניין טרי ומשתיקים כל ביקורת עליהם ועל מאבקם
הגעגועים מייסרים אותם, והדיונים בבית המשפט דורשים מהם תעצומות נפש, אך הם נחושים להיאבק למען הצדק ולמען מיגור הגזענות והאלימות המשטרתית. אבי בלכרמן פגש בקריית חיים את בני משפחתו של סלומון טקה ז"ל, שהשבוע מלאה שנה להריגתו בידי שוטר
הליכה – הפעולה המונוטונית והפשוטה של הנחת רגל אחת לפני הרגל השנייה כדי להימנע מנפילה – מתגלה כלא כל כך פשוטה אם אתה שחור. מסה שכדאי לקרוא בימים אלו מתוך האנתולוגיה "לאהוב, לשוטט, להפליג"
