רוב הציבור התוודע למהפכה בחוק העונשין בעקבות סעיף האישום המשונה שיוחס לקצין שירה בסלומון טקה, שהיה בן 18 במותו. מהי המתה בקלות דעת? לאן נעלם סעיף ההריגה? שמונה עשרה הערות על רעידת האדמה המשפטית בעבירות ההמתה
אנחנו מדברות על הוריו של סלומון טקה ובוכות. ומה נעשה, מה נעשה. זו כבר לא סוגייה פוליטית רחוקה. זה מישהו שמחר יראה את הילדים שלנו ולא יאהב אותם. לא יאהב אותם בכלל. לא יאהב אותם עד מוות
בניגוד למקרים שבהם הנאשם הוא פלסטיני, הציבור בישראל לא מבקש לעצור הכול עם מותו של סלומון טקה, צעיר אתיופי בן 19 שנורה אמש בידי שוטר בקריית חיים. כי יש היררכיה של נאשמים, ויש בשרשרת המזון של הקורבנות מי שחייהם שווים פחות
מה שקרה השבוע ביפו ובחיפה ממחיש כיצד המשטרה הפנימה שמותר לה לעשות הכל כולל הכל כדי למנוע מחאה פלסטינית. וזה כמובן לא נעצר בדרג המדיני – זה גם הלך הרוח בחברה הישראלית
על פי חוקי ההסתה המקובלים, השר ארדן אימץ השבוע את התיאור החביב על כלי התקשורת שלפיו דרום הארץ הוא "מערב פרוע" הנשלט בידי כנופיות פורעים בדואיות. הפעם דווקא שכח להוסיף "לתחושתי"
אנשי הפנתרים השחורים חוטפים מכות מהמשטרה והתקשורת מתארת אותם כאלימים, בעוד שעם פורעי החוק האמיתיים של גוש אמונים החיילים מנהלים שיחות על מוסר (מוסר!) ושומרים על איפוק. על הפרק הראשון בסדרה התיעודית של אורי רוזנווקס
כיצד זה לחיות בעולם שבו האלימות והבריונות ברחובות מאלצות אותנו לפתח ידיים חזקות כדי להרביץ ורגליים זריזות כדי לברוח? כיצד זה לגדול בעולם שבו יש סכנה פיזית תמידית לגופנו? עבד אבו שחאדה מוצא דמיון בין יפו לניו יורק בספרו של טא-נהסי קואטס "בין העולם וביני"
