מה שקרה השבוע ביפו ובחיפה ממחיש כיצד המשטרה הפנימה שמותר לה לעשות הכל כולל הכל כדי למנוע מחאה פלסטינית. וזה כמובן לא נעצר בדרג המדיני – זה גם הלך הרוח בחברה הישראלית
על פי חוקי ההסתה המקובלים, השר ארדן אימץ השבוע את התיאור החביב על כלי התקשורת שלפיו דרום הארץ הוא “מערב פרוע” הנשלט בידי כנופיות פורעים בדואיות. הפעם דווקא שכח להוסיף “לתחושתי”
אנשי הפנתרים השחורים חוטפים מכות מהמשטרה והתקשורת מתארת אותם כאלימים, בעוד שעם פורעי החוק האמיתיים של גוש אמונים החיילים מנהלים שיחות על מוסר (מוסר!) ושומרים על איפוק. על הפרק הראשון בסדרה התיעודית של אורי רוזנווקס
כיצד זה לחיות בעולם שבו האלימות והבריונות ברחובות מאלצות אותנו לפתח ידיים חזקות כדי להרביץ ורגליים זריזות כדי לברוח? כיצד זה לגדול בעולם שבו יש סכנה פיזית תמידית לגופנו? עבד אבו שחאדה מוצא דמיון בין יפו לניו יורק בספרו של טא-נהסי קואטס “בין העולם וביני”
כן, המשטרה אלימה, אפילו מאוד. היא לא מגנה עלינו מפני עריצות השלטון, אלא משרתת את השלטון ואת האינטרסים הצרים של אנשי השררה. אבל יש ציבורים רבים בישראל שמכירים את נחת זרועה ולא נופלים מהכיסא לנוכח מה שקרה אמש (מוצ”ש) בפתח תקווה
בחודשיים האחרונים נהרגו בכפר קאסם שבעה בני אדם. השבוע הפגינו התושבים במחאה על אי פענוח מקרי הרצח ויחסה האלים של המשטרה לתושבי המקום ש״בכל רחוב בו יש אמא שמחכה שימצאו מי רצח את הבן שלה״. אתמול זה נגמר ברצח של מוחמד טהא. ראיון עם מוחמד זיאד, תושב שמחכה לחוק ולצדק
נתניהו צודק בכך שנגרם לו נזק תקשורתי, בשל ניסיונותיו לדכא את המחאה. סיקור הכוחנות המשטרתית נגד המפגינים הציף שוב בציבוריות הישראלית את חקירותיו המתמשכות ונמרחות בחסות היועמ”ש
העובדה שארדן צריך ללכת הביתה היא מובנת מאליה כמו גם העובדה שמשטרת ישראל היא גוף שחייב לעבור טלטלת ענק. מה שלא מובן הוא למה מרביתנו עדיין שותקים כשהדמוקרטיה הישראלית תחת מתקפה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
