להמוני המפגינים נמאס מדימויי "השמחה הברזילאית" להשתקת ביקורת על שחיתות וראוותנות שלטונית, אלימות משטרתית, ושירותים לא מספקים. ותעזבו אותם מהמונדיאל המתקרב. איל וינברג משרטט מברזיל את הקווים המרכזיים של המחאה
לרגל היום הבינלאומי למאבק בגזענות, הילה דיין נזכרת בטבח שרפוויל – אירוע מקומי מ-1960 שנבחר להוות סמל אוניברסאלי. אבל מתחת להילה ההירואית מסתתרים פניה של אלימות ביורוקרטית יומיומית, ותחילת התקוממות אפורה של יחידים, משפחות וקהילות
השואו של משטרת ישראל מוכיח שאין לה מושג איך להתמודד עם הפגנות לא אלימות וכן שהאלימות המדודה שלה כרוכה בזהות המפגינים. רוויטל מדר משוכנעת שאילו הפגנת מוצ"ש הייתה מתרחשת במקום אחר, היו ננקטים בה אמצעי פיזור הפגנות חד משמעיים יותר מקריאות במגאפון
לצד השמחה על הרדיקליזציה של המחאה שהתרוממה במוצ"ש, בבסיסה עדיין מונח שיח המיינסטרים הציוני, הגזעני, המתנער מאלימות. שירי אייזנר מבקשת להזכיר שאלימות היא פיקציה, שמטרתה היא שמירה על מנגנוני הכוח, על משטר המדינה ומוסדותיה, ועל זכותם להפעיל עלינו כוח פיזי אלים בכל עת שיחפצו
דפני ליף עומדת בראשה של אופוזיציית העם וככזו היה על בנימין נתניהו, רון חולדאי ומפכ"ל המשטרה לא רק לכבד אותה אלא לספק לה הגנה מרבית. אילנה ברנשטיין על גסותם של שוטרי היס"מ בידיהם הופקרה ליף על ידי הממשלה, העירייה והמשטרה
"אנשים כאן יושבים ובוכים על הבית שהם בנו. אבל הכוח עוד יחזור אלינו!" – כמאה שוטרים פינו הבוקר (ראשון) את המאהל בגן התקווה, ועצרו ארבעה פעילים/ות • אחר הצהריים בוצעו מעצרים אלימים נוספים בהפגנה נגד הפינוי מול עיריית תל אביב
