בשבת בערב, פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים. שלחו אותי לעזה, למות, להיאנס. יש קו ישיר בין הפעלת כוח חסרת מעצורים כלפי אוכלוסייה אזרחית לבין כנופיות אלימות שמסתובבות ברחובות, ומשטרה שעומדת מולם כמעט ללא מעש
כולנו רוצים לדמיין מזרח תיכון חדש שבו יהודים וערבים הם לא אויבים, אבל מה לעשות שזה לא המצב. אין לנו זכות לקרוא לפלסטינים לנהל “מאבק לא אלים”. המחויבות הראשונה של השמאל היא לומר שהנורמליזציה של המצב הפוליטי כמות שהוא כעת היא האלימות הגרועה ביותר – ולא מי שמתקומם באומץ נגדה
האוניברסיטה העברית לא חושבת שיש בעיה עם הנרטיבים בספרי לימוד העברית והערבית שלה, שמאדירים את הציונות ומטשטשים כל סימן לכיבוש, ממש כפי שהיא לא נמנעת מהפעלת כוח נגד סטודנטים ערבים בתוך הקמפוס. כשהמאבק על התודעה מסתיים במג”ב
עדות מצמררת של עמאד בהאוור, אסיר פוליטי מתומכי מיר-חוסיין מוסאווי (מועמד המחנה הרפורמיסטי בבחירות 2009 באיראן, המוחזק מאז עם אשתו במעצר בית בתנאים קשים), מהמתקפה על אגף האסירים הפוליטיים בכלא אווין ביום חמישי האחרון
בקיץ לפני שנתיים וחצי היינו רבים יותר, חסמנו יותר כבישים, ובכל זאת המשטרה לא התנהגה כמו בגדה המערבית. היום כן. וגם, על התמימות שבהתחייבות לאי-אלימות. בעקבות יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
בשביל דובר עמידר, והשלטון, הטענה שהמדינה מחויבת קודם כל לאזרחיה ולקיומם, היא הסתה. ואם כך, בפה מלא אני אומרת: אני מסיתה. רותי לביא על מאבק לשינוי מציאות שהוא מאבק נגד אלימות
השופט ישעיה אינו הראשון שמעניק לגיטימציה לאלימות מינית. עירית נגבי על התפיסות לגבי נשיות וגבריות ויחסים “נורמליים” בין גבר ואשה, המעצבות את הגדרות האונס שבבסיס ההכרעות השיפוטיות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
