כמה קל לבלבל בין קולוניאליזם למצוינות, זו הלוא מסורת עם היסטוריה של למעלה מחמש מאות שנה. על מבני הכוח האקדמי, מריטוקרטיה מדומיינת ופנטזיות דון קישוט בשיח הביקורתי • דברים שנישאו בכנס ון ליר לכבוד פרסום גיליון 50 של ״תיאוריה וביקורת״
האוניברסיטה הישראלית היא מעוזם של בנים ובנות ״ממשיכים״ שמוסללים לתקן. במעוז השושלות, אי השוויון מוכחש בעוצמה ואין כלל מודעות לחסמים האימתניים שהוא מעמיד בפני אוכלוסיות ״דור ראשון״ • בעקבות פרישתה המהדהדת של ד"ר יאלי השש מהחוג למגדר באונ' תל אביב
האחראי על ניהול הישיבה מסתכל בי בחוסר סבלנות: "אני חושב שמיצינו את הדיון ואפשר לעבור לנושא הבא". "אפשר לעבור", אני אומרת. "אבל לא מיצינו בכלל". הרהורים על הרווחים והמחירים של היות פמיניסטית ידועה
על אקדמאים בדורנו נגזר להתחרות על תקנים הולכים ומתמעטים, להתקיים מעבודה ארעית בשכר נמוך, כשאנו חשופים ובעיקר חשופות לניצול מסוגים שונים, כולל ניצול מיני. אם לא נילחם ביחד על זכויותינו כעובדים לא תישאר לנו קרקע לעמוד עליה כאינטלקטואלים
בימים האחרונים התנהלה תכתובת מיילים סוערת בקבוצה אקדמית פנימית, שעניינה פרשת ילדי תימן. הבורות וההכחשה שנחשפו בה מעידות משהו על אחריותה ומעמדה של האקדמיה הישראלית לסיפור מזה 60 שנה, ועל היותה גוף שבמקום לכונן ידע – מונע אותו מן הציבור. יופי של קוד אתי
"די עם זה!", אמרה יו"ר הות"ת פרופ' יפה זילברשץ, כשנשאלה על הפערים בין מזרחים לאשכנזים בהשכלה הגבוהה. אולם לא זו בלבד שהשיעור הנמוך מאוד של מזרחים בסגל האקדמי ובקרב הסטודנטים חי וקיים, אלא שהנתונים על הפערים הגדולים הם כמעט בגדר סוד שמור – ואין מי שייקח עליהם אחריות
גופים ישראלים – הצבא, למשל – מבצעים באופן שיטתי צנזורה, ביזה והעלמה של ארכיונים פלסטיניים. ואיפה בכל זה המוזיאונים בישראל? והעיתונות? והאקדמיה? גם הם, כמו רבים אחרים, נוקטים בטקטיקה של צנזורה עצמית
