ה"שמאל" הישראלי לא מפספס אף הזדמנות לפספס הזדמנות. במשך שנים הוא מטפח עמדות פטרוניות, מתגזענות ומדירות כלפי מזרחים, ומסרב לקחת אחריות על טעויות העבר וכשלי ההווה. הכי קל עבורו להאמין שמזרחים מצביעים לביבי מתוך הזדהות עם התוקפן, ולא מתוך שיקול דעת
במקום לחפש את העובדות שיצדיקו אידיאולוגיה ופוליטיקה "רדיקלית" מזרחית, חפשו את היסודות לשיתוף פעולה, כי רבבות הצעירות והצעירים בהפגנות אינם אשכנזים לבנים ואליטות • תגובה לכתבתו של תום מהגר "אנחנו לא השכפ"ץ האנושי שלכם: כל הסיבות להדרת רגלינו מהמחאה"
הזחיחות שמפגינים שוב ושוב עיתונאי "הארץ" חסרה את ידיעת התחביר והדקדוק של הפוליטיקה הישראלית. הם תקועים בניסיונות פסיכו-פתולוגיים מביכים לפרש את התמיכה המזרחית בנתניהו ומתעלמים ממבנה העומק החברתי ומתובנות שהצטברו לאורך דורות של דיכוי
חרף ההדים להם זוכים מאמריה של פרופ' אווה אילוז, תוכנן הפוליטי של טענותיה נשאר חיוור והיא נמלטת מהפוליטיזציה של שאלת יחסי הכוח. המתגוננים, מצידם, מתבוססים בניסיון האינטלקטואלי הפאתטי וחסר התוחלת להדחיק ולהעלים את עובדת היסוד בדבר הפריבילגיה האשכנזית
כיצד נשאבו הפעילים המזרחים להיכל התהילה התקשורתית הניאו-ליברלי, וממש כמו היהודים המזרחים מהפריפריה (הנבחרים בקפידה על ידי מלהקות תוכניות הריאליטי) הם עוסקים אך ורק בהתבוססות ובזעקות על הזיהוי השלילי של מזרחים בעיני אשכנזים. זיהוי שלילי ותו לא
מה למזרחיםות ולמלחמה? להתנגדות לה ולתמיכה בה? המאמר הזה נכתב בנובמבר 2012, בזמן 'מבצע' עמוד ענן. כמעט ולא היה מה לתקן או להוסיף. קלריס חרבון מציבה את המלחמה האחרונה, הקודמת, והקודמת… בפרספקטיבה מזרחית רחבה
האתוס הלאומי שהתהווה כאן יונק בעיקר ואולי רק ממקורות אשכנזיים. לכן, טליתות מגואלות בדם הן לעולם אסוציאציה לפרעות קישינב או לשואה. גם כאשר נושאת האסוציאציה היא אמילי עמרוסי, בת למשפחת דילהרוזה הספרדית
לי-און הדר השווה בין אסיאתים אמריקאים למזרחים בישראל כדי לשכפל שוב את הטענה הסטריאוטיפית והמיושנת בדבר "הבכיינות המזרחית". צבי בן-דור בנית מסלק אפילו את כרעי התרנגולת
