סתירה רווחת אצל מכחישי החטיפות של ילדי תימן, מזרח ובלקן מתאפיינת מצד אחד בקידוש המסמכים וקדושת המילה הכתובה ללא כל עוררין ומן הצד השני בהסברים על מחסור בתיעוד מסודר ועל אי הצורך בו. מעיין נהרי מעמידה דברים על דיוקם ביחס להיעלמותה של ציונה צרום לפני 70 שנה
אל חשש! מתברר שהכול כשורה. האיש/ה שמאחורי הפרופיל הבדוי בפייסבוק העונה לשם "נונה דולברג" עושה לילות כימים כדי לספק תיאוריות הרגעה לציבור בעניין חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן
יש פשעי שנאה ויש פשעי פטרונות. האחרונים נובעים מגזענות תרבותית, כזו הרואה בציבור אחר בני אדם נחשלים ומפגרים אבל ברי-תיקון בחלקם, וסבורה שמתוקף חוקי הטבע, ההיסטוריה או האל הוטלה עליה השליחות לתקן אותם, ולהציל אותם מעצמם ומגורלם – גם בכוח הזרוע
איך קרה שלא ידעתי, שואלת רלה מזלי ב"קוראת בתמרים". היא שואלת על שכונת מגוריה היפה שהיתה פעם שכונת עוני, על עובדות זרות, על הזמנים שבהם לא ידענו לשאול שאלות. האינטימיות של הסיפורים חוזרת שוב ושוב לפרדוקס ההכחשה
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
