דבר אינו מפתיע בעסקת הטיעון המתגבשת במשפט נתניהו, משום שהנחת היסוד שעליה מושתת המבנה ההיררכי האתנו-מעמדי בישראל נעוצה עמוק בזהות ולא במעשים. כבר בשנות התשעים, מחקרה של ד"ר ויקי שירן ז"ל הדגים כיצד יש מושחתים שווים ויש מושחתים שווים יותר
הפופוליזם הוא במידה רבה פרוצדורה של קבלת החלטות ומשילות – ההמון יחליט, ההמון ישלוט, ואל לפקידים ולשופטים להפריע לו. מול ההבטחה הקורצת הזו מה יכול להציע המחנה הפרוגרסיבי במישור הפרוצדורלי? יריב מוהר מציע לשמאל לשקול יציאה מהמלכוד שבין פופוליזם לאליטיזם בעזרת עקרונות של הוגנות רולסיאנית
רה"מ המציג את עצמו כקורבן לומד על בשרו שזכויות האדם והאזרח אינן איזה קשקוש תמהוני של יפי נפש בוגדניים, אלא התשתית היחידה לקיומו של משטר דמוקרטי. אולי בשעת מצוקתו האישית יבין שלא רק העשירים והחזקים זכאים להליך הוגן
הזחיחות שמפגינים שוב ושוב עיתונאי "הארץ" חסרה את ידיעת התחביר והדקדוק של הפוליטיקה הישראלית. הם תקועים בניסיונות פסיכו-פתולוגיים מביכים לפרש את התמיכה המזרחית בנתניהו ומתעלמים ממבנה העומק החברתי ומתובנות שהצטברו לאורך דורות של דיכוי
נתניהו הוא אחד המנהיגים הפופוליסטיים האפקטיביים ביותר בזמן הזה, וככזה הוא יוצר קשר ישיר עם האזרחים על ידי פנייה לרגש, תוך התעלמות מהעובדות. בין היתר, בהנהגתו, הפכה ישראל לבעלת שיעור העוני הגבוה ביותר בעולם המערבי, דמוקרטיה מקרטעת, מדינה של שלטון יחיד