באמצע שנות ה-70 נמלטה משפחתו של חררדו לייבנר מאורוגואי לארגנטינה עקב רדיפה פוליטית, תוך שביתם הופך לבסיס צבאי וההורים מופיעים כמבוקשים בטלוויזיה. המרדף המשיך אל תוך ההפיכה הצבאית במדינה, והסתיים בלית ברירה בישראל. עדות אישית ומחשבות על השונה והדומה בין הטראומות של משפחות בדרום אמריקה לאלו שבישראל
הספר ״השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית״ מנסה לעמוד על הקשר בין שני האירועים – ללא הכרה מיידית באמת של האחר או ביטול הזהות העצמית. הכתיבה והקריאה המשותפת בעצמן יוצרת טלטלה, שבלעדיה אין תקווה לזכויות לאומיות ולזכויות אדם לכל יושבי הארץ הזאת. סקירה
היום הממלכתי החדש לציון היציאה והגירוש של יהודי ערב, רק מוכיח שוב כיצד החלק היחיד בהיסטוריה המזרחית שזוכה ללגיטימציה בנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה. אז מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן מעבר לשכפול המעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא, ומעבר לוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן?
בחתימתכם, פסיכולוגיםות יקריםות, הוספתםן לארסנל האשמות הקורבן עוד אחת, חדשה ונוצצת. לחבורת ה"את מגזימה", "למה לא צעקת", "למה נזכרת רק עכשיו" ו"למה לא שמרת על הכוס שלך" תצטרף כעת גם: "את לא זוכרת נכון" – תוך ציות לכללי השיח שקבעו עורכי דינו של האנס. על פרשת בני שמואל
אחדים מהם שקועים עמוק בתוך "קנאת שואה", רוצים להיות גם, רוצים שגם להם יהיו ניצולים במשפחה. מנגד, יש מי שתובעים את חלקה של משפחתם ובני קהילתם בזיכרון השואה ההיסטורי והממסדי. בתיה שמעוני על הדיאלוג שמנהלים סופרים וסופרות מזרחים עם השואה
בתוך הזוועה הגדולה הקרויה "שואה", היו נשים קורבנות ייחודים של פשיעה. בכללן, הנשים היהודיות של סלוניקי – קורבנות של השמדת-עם גזענית ושל השתכחות החורבן המוחלט שעברה יהדות ספרד. נשים שבושה וצנעה דנו אותן לשתיקה
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
