למייסד "דה-מרקר", גיא רולניק, יש סיפור על הרעים והטובים של מדינת ישראל, וזה סיפור שנעים להאמין לו. בראיון שנתן ל"המקום הכי חם בגיהנום" ממחזר רולניק את העמדה הניאו-ליברלית הקלאסית, תוך שהוא מציג את עצמו כשמאלן פרוגרסיבי
והנה אחרי שנים בהן צברו החברות הגדולות רווחים, מופיע שר האוצר ונכנע כמו שרק הוא יכול לשיטות ההתחמקות ממס, או גרוע מכך להעלמות מס. והכניעה הזאת היא לחלוטין אידיאולוגית
אנחנו מרבים להתלונן על כך ש"ישראל היום" הוא "ביביתון" – אבל מה עם העובדה החמורה לא פחות שהוא גורם לייבוש מוחלט של שוק העיתונות הישראלי, משורת הרווח ועד שורת התוכן? יונתן ברזילי ממפה את המגרש ומציע פתרון מעולם הכדורגל: פייר-פליי פיננסי
מבנה הכוח המבוזר של המשטר הניאו-ליברלי דבק גם במבנה שיח ההתנגדות של המחאה, וכך היא לא הצליחה לייצר את "האחראי הגדול". אריה קרמפף על הדומה והשונה בין הכוח של ההסתדרות לזה של הטייקונים, והקשר לקיץ האחרון
ההתלהבות של גיא רולניק ואחרים מדו"ח ועדת הריכוזיות החזירה את איציק ספורטא למאה ה-19 – גם אז דיקלמו את המנטרה של שוק חופשי ותחרות. כדי לשבור את כוחם של בעלי ההון, זה ממש לא מספיק
אחרי שמאות אלפי בני אדם יצאו לרחובות הקיץ, ממש לא מוגזם לפנטז על אתגרים חדשים הכוללים בין היתר כניסה לפוליטיקה – ולא על חשבון התנועה החברתית. לב גרינברג עם כמה נקודות עקרוניות, עצות קונקרטיות וסכנות האורבות בהמשך הדרך
המחאה החברתית הוכיחה כי במציאות ניאו-ליברלית, בנושאים החשובים ביותר לציבור, נבחרי הציבור הם לא יותר מאשר חותמת גומי להחלטות של טכנוקרטים מהאוצר ובנק ישראל
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
