הדיון על שיבת הפליטים הפלסטינים ממוקם על גבול הלא-לגיטימי ואינו מדיר שינה מעיניהם של רוב הישראלים. עמותת "זוכרות" השיקה סרטון חדש שמתמודד עם כל השאלות הקשות, והפרקטיות, בנושא
אני כבר לא יכולה לשאול את סבא וסבתא שלי איך יכלו להיות חלק מהזוועות האלה. אני רוצה להאמין שהם לא ידעו על הנכבה, על חטיפת הילדים, על הניסויים בבני אדם, ואני יודעת שזאת אמונה חסרת בסיס
הצורך הישראלי להדחיק בימים אלה את הפלסטיני וכל הקשור בו מובן מאליו, אך כולי הערכה לאומץ לבם וליושרה שמגלים המעטים בחברה היהודית המשוחררים מכבלי הזיכרון של מנצחים, מדגלים ומטקסים משחיתים ומקידוש המלחמה
היא הופיעה בספרים ובשירים, בעדויות ובכנסים אקדמיים, בחוברות של ״אם תרצו״ ובמשכן הכנסת – אבל מתי הופיע לראשונה המושג ״נכבה״? מתי דעך והודחק? מה גרם לשינויים בעיסוק במושג בישראל? סקירה מ-48׳ ועד הלום
הימים האלה של זיכרון ועצמאות מזמנים התמודדויות קשות לזהויות צעירות שלא ניצבות בהלימה עם החזון של המדינה היהודית, וגם למוריהן. רותי לביא ניסתה לעשות קצת אחרת
כשהנכבה מתמשכת והיא תמונת מצב, מציאות ושגרת חיים שמחלחלת בך – אתה לא צריך יום מיוחד לזכור את העוול והאסון הפרטיים והקולקטיביים. ובאופק אין שום שינוי או הכרה והזדהות
הפתיעו אותי התדהמה והעצב של גיא מרוז, שמתאכזב בכל פעם מחדש לגלות עוד ועוד עדויות המאשררות שהסרט "מציצים" הוא מסמך קולנועי מטריד, וולגרי, שוביניסטי, אלים ופוגעני שמעיד על המציאות האפילה של יוצריו. עד מתי תופתעו? ומה מכינים לנו לקראת יום העצמאות הבא? חגית דמרי צפתה אמש בפרק הראשון בסדרת התחקירים…
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
