מה שעובר עלי ביום הזה

היום הוא יום הזיכרון לנכבה הפלסטינית, 15.05.1948. אני לא מרגישה אבל באופן מיוחד. הייתי אמורה לכתוב להעוקץ מאמר דעה בנושא, אבל לא הצלחתי להבין מה אני מרגישה.

ואיך לפני שנה בחודש מאי, חודש מועדי הזכרונות והחגיגות והנכבות, הסתובבתי עם הרגשה איומה של מועקה. הרגשתי חנוקה, לא יכולתי לשאת את מראה דגלי העצמאות המתנפנפים באוויר ואת החגיגות, שלא לדבר על אנשים שמאחלים לי חג שמח. וביום הזיכרון לנכבה בשנה שעברה הרגשתי שזהו – היום הזה הולך להיות יום מכריע לעתיד הבא עלינו. הייתי חדורת מוטיבציה ופטריוטיות. אבל אותו יום עבר וחזרנו מהר לשגרה המעייפת והמציאות הקשה.

והיום לא הרגשתי משהו מיוחד, אותה הרגשה של כל ימות השנה. כנראה ככה זה כשהנכבה מתמשכת והיא תמונת מצב, מציאות ושגרת חיים שמחלחלת בך. אתה לא צריך יום מיוחד לזכור שנעשו לך עוול ואסון בשני המישורים – הפרטי והקולקטיבי; והעוול הזה עדיין מתמשך ואין באופק שום שינוי או הכרה והזדהות. 

הייתי יכולה להמשיך ולכתוב ולסחוט ממני ומכם עוד רגשות, ממני צער וכאב ומכם אולי הזדהות.

ואולי יש בכל זאת נימה חיובית בסופו של היום הזה, כי אין לנו דבר חוץ מלקוות, ואם התקווה תאבד – אז איבדנו את הנר שמדריך אותנו, ובכך כיבינו את נשמתנו. 

אם לחזור לנימה חיובית, קראתי לפני כמה ימים, וזה משהו שאמא שלי תמיד סיפרה לנו, שהעם הפלסטיני בכללותו הוא מהעמים המשכילים ביותר בעולם. לא רק מבחינת מספר האנשים שעברו דרך מסדרונות האקדמיה וקיבלו השכלה גבוהה, אלא עם משכיל באופי שלו, איפה שלא הלך לקח איתו את ההשכלה והידע שלו, כי זה היה ההון היחידי שלו אחרי האסון הגדול שהוא עבר. לכן אני מרגישה שביום הזה אני חייבת ללכת לסיים את העבודה שעלי להגיש לשבוע הבא, ואינשאללה עד סוף הסמסטר הזה אני אסיים את התואר ובזה אשמח את ההורים שלי ואתרום את תרומתי הקטנה לי ולעם שלי. זה מה שאבא תמיד היה אומר ואני אצטט אותו: “הניצחון שלך על המערכת זאת ההשכלה שלך, לא נותרו לנו אדמות או הון להוריש לכם, אבל להשכלה גבוהה וקריירה אני תמיד אדחף אותכם”.

אז ביום הזה, זה הניצחון שלי על המערכת/מדינה/משטר, שמנעו ממני “חיים נורמלים”.

עד כמה שהחיים יכולים להיות נורמלים.

לקריאה נוספת:

על הזכות לציין את יום הנכבה באוניברסיטאות

על אסופת הסיפורים הקצרים בעברית ובערבית, “עַוּדָה”, שבמרכזה שיבה מדומינת של פליטים