הלכתי לאיבוד, והלימודים בתכנית למגדר החזירו אותי הביתה. הבנתי שאם וכאשר אמצא דרך להביס את השתיקה, אהיה חייבת להפוך את הדיבור לתיאוריה נחושה, בהירה ומזמינה. הבנתי שבהווה פוסט-טראומטי, דחוף לשקול ולחרוז את הכאב באופן שכבר מוכן לשימושה של מישהי
בקליפים של שירי הפסטיגל לא ראיתי ילד חום אחד לרפואה, לא שמעתי מילה אחת בערבית, אין זמר או זמרת ערבי או ערבייה, גם לא שיר מעורב שפה, כלום. ושיר הדגל "יש בך" מבית דורון מדלי ושרית חדד כולו קלישאת "ילד של אבא" בלשון נקבה
הסדרה מעולה, אבל הצפייה בה מעוררת אי נוחות. תמוה שעדיין צריך להסביר ליוצרות וליוצרים שכשילד/ה צופה בטלוויזיה והיא כל כך חדגונית ואינה מעניקה לו/לה או לדומיהם ביטוי עשיר, פורה, יצירתי, אין להם אלא אופק מצומצם להסתפק בו
הספרות שיצרו טובי בניה של ההתיישבות העובדת התעלמה ממזרחים או ייצגה אותם באופן כה מעוות, שלא בטוח כמה הייתה מירי רגב רוצה להיות דמות פרי עטם. בשולי הפולמוס על ההתלהטות העכשווית בין שרת התרבות למאיר שלו
הסרט "דימונה טוויסט" מייצר אשליה שהסיפור המוצג בו מקיף את כל קשת ההוויה המזרחית, אולם בפועל הוא מאשרר בדיוק את אותה מציאות מזרחית אחידה שנקודת המבט ההגמונית-אשכנזית מסוגלת להכיל, דרך בחירה סלקטיבית של הנשים המופיעות בו ואופני העריכה של סיפוריהן
מה הקשר בין בלעדיות אשכנזית בשטרות הכסף החדשים לבין מחיקת חלקה של קהילת יהודי יפו מההיסטוריה הציונית? למה מויאל, שמחון ואלקיים הם לא חלק מהפנתיאון הציוני ואיך מוחקים פרקים בהיסטוריה? סיפורה של העלייה הציונית הראשונה, מצפון אפריקה, הוא רק משל
"המפלגה אינה כזו", "זה רק מקרה פרטי ולא מייצג", "הדברים הוצאו מהקשרם"… עד מתי תמשיכו להתחבא מאחורי תירוצים ותימנעו מלתבוע מנציגיכם אחריות ודין וחשבון? רוויטל מדר קוראת לתומכי ותומכות מרצ להתעשת
כנס לזכרה של ד"ר ויקי שירן חותר תחת מאבקה לייצוג שוויוני, וסערת הפייסבוק בעקבותיו רק משעתקת את התנהלות ההגמוניה מולנו, השדות העדתיות. שולה קשת על החשיבות שבהחזרת האחריות להדרה למדירה – בלי תירוצים
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
