מה יהיה אתכם, מרצ?

שתיקה רועמת שלא מפסיקה להדהד היא מה שאני שומעת מאז שהתפרסמה בשישי האחרון ב”ידיעות תל אביב” הכתבה אודות יגאל שתיים. כתבה שגוללה את שנחשף בפייסבוק זה מכבר. יגאל שתיים במסגרת פועלו למען הפליטים (ואיני מעוניינת להיכנס לדיון באם זו באמת עזרה או הנצחה של המצב) צועק, בדומה לרבים בשמאל הישראלי והממורכז, נגד התבטאויות גזעניות שמופנות נגד פליטים, אולי אף נגד ערבים ופלסטינים. העובדה הזו אין בה כדי לגרום לו לראות שגזענות היא גזענות, ושלא יכול להיות לוחם זכויות אדם שדואג רק לזכויותיהן של קבוצות מסוימות. שתיים לא רואה שההתבטאויות הגזעניות שלו נגד מזרחיות ומזרחים, ביטויי השנאה שלו נגד חרדים וחרדיות, כמו גם גילויי המיזוגניות שלו ביחס לנשים, עומדות בניגוד מוחלט לפועלו למען הפליטים. הוא נותן להן דרור, וזוכה לרמה כזו או אחרת של אהדה בקרב מעריציו.

שתיים מתמודד בימים אלה בפריימריז של מפלגת מרצ למועצת העיר תל אביב. ועל כן לקראת סוף כתיבת הכתבה פניתי הן ליושבת ראש מרצ, ח”כ זהבה גלאון, הן לח”כ תמר זנדברג, הן לניצן הורוביץ שמתמודד לראשות העיר תל אביב והן לחברת מועצת העיר תל אביב מיטל להבי. מארבעתן נדרשו תגובות ביחס להתבטאויות של שתיים, ארבעתן בחרו בתגובה האלגנטית של “אין תגובה”. במקום הזה החלה להדהד השתיקה שלא עוזבת אותי.

כמזרחית, מרצ היא תמיד כר אינסופי של בעיות עבורי. השילוב בין לוחמי זכויות אדם מסוימות, כאלה שנוגעות לערביות ישראליות, פלסטיניות ופליטות, לבין היכולת להתעלם לחלוטין מהגזענות כלפי מזרחיות והשנאה נגד החרדיות, היא מוטיב חוזר במפלגה הזו (ומספיק להסתכל בקמפיין הבחירות האחרון שלה, כדי לראות כיצד שנאת המזרחיות והמזרחים ניבטת שם מכל פינה). זאת, לצד עבודה פרלמנטרית בלתי מבוטלת בנושאים אחרים, שקרובים ללבי.

לקראת הבחירות האחרונות עשיתי מעשה. הגעתי לחוג בית של ח”כ גלאון בבית אחותי. חשבתי שאפתור שם את הפער שקיים בין פועלה של האשה הזאת בכל הנוגע לנשים, לבין ההתעלמות המוחלטת מכך שהמזרחיות והמזרחים מהווים גם היום בישראל אוכלוסייה מוחלשת ומודרת. חשבתי שתוכל לענות לי על השאלה כיצד יכול להיות שאין כמעט מגזר שלא זכה לייצוג ריאלי במפלגת מרצ, להוציא אותנו, המזרחיות. העליתי את השאלה בפניה של גלאון, ולהפתעתי היא ענתה בהודאה, שקראתי אותה ככנה. היא ידעה לומר שמדובר בחולשה של מרצ, ושלצערה המחיר של שריון מקום היה עולה בשלמותה של המפלגה ולכן העדיפה בבחירות הללו להחיות את המפלגה ולטפל בהיעדר הבוטה בפעם הבאה.

האמנתי לה. אני מודה. והיום אני מרגישה מרומה. ימים ספורים עברו עד שהקמפיין הגזעני של מרצ רץ ללא מפריע ברשת, וללא שום תגובה מצד המפלגה, למעט הטענה שמדובר בקמפיין שמקורו במצביעים ובמצביעות שלהן ולכן אין להן שליטה עליו. כך גם ביחס לקמפיין הזכור “הלב שלך בשמאל – נשמה”, טענה גלאון שהיא לא אהבה זאת וחשה אי נוחות, אך דעת הרוב היא שהכריעה את הכף.

כעת שוב שומרות ושומרים במרצ על זכות השתיקה. נכון שכל אחד ואחת יכולים להתמודד בפריימריז של מרצ, אך אין בכך כדי להסביר את השתיקה נוכח דבריו של שתיים. את ההכלה שלו פנימה, מבלי שאף אחד ואחת מהמוזכרות והמוזכרים לעיל לא ירים קול צעקה. לגלאון אמרתי בפגישה ההיא, שעל אף תשובתה הכנה, עד שלא יעבדו במרצ קשה והרבה כדי לתקן את העוול שמקורו בהם בנוגע למזרחיות ומזרחים, אין סיכוי שאשקול לתת למרצ את קולי. אז לא בכך מדובר מבחינתי, למרות שהייתי שמחה לראות את מרצ נענשת אלקטורלית על הקמפיין שלה.

הייתי שמחה גם לראות כעת את מרצ ואת הורוביץ נענשים בבחירות המקומיות, אך אני לא משלה את עצמי. הכורח לבחור, כשחולדאי עומד בראש, הוא שמכתיב את התנהלות רוב הבוחרות והבוחרים לצערי, ולכן הרבה מקורות של אי-נחת נותרים לא פעם בצד. לכן, על אף שהייתי שמחה שהשתיקה תחדל מלהדהד, אני יודעת שהסיכויים לכך מצידם של גלאון/זנדברג/להבי/הורוביץ היא לא יותר מתמימה. עם זאת, אני עדין לא יכולה שלא לתהות איך כל אלה שטוענות וטוענים שאין מה לעשות, שמרצ עצמה אינה כזו, שמדובר במקרים פרטיים וכו’, ש”הדברים הוצאו מהקשרם”, לא מרימים קול צעקה. איך חברות וחברים שעמן ומולן העליתי את הנושא ושהנהנו בהסכמה, לא פונים למפלגה שלהן ודורשים תשובות. למה תמיד הדרישה למענה מגיעה מבחוץ? האם זהו הפחד שמנהל את כולן וכולם? הפחד להיות אלה שמצביעים על החולי האינהרנטי לשמאל הישראלי הממורכז? או שמא גם השתיקה של אלה מהדהדת באופן חד משמעי את שכולנו יודעות ויודעים – שגזענות נגד מזרחיות ומזרחים היא אותו דבר שהרוב הגדול עדיין רואה בו לא יותר מיבבה, לא יותר מתפיסה קורבנית שלנו את עצמנו.

אחרת, אני מאמינה, השתיקה הכואבת הזו, הרועמת, היתה חדלה מלהדהד. אם לא על ידי מענה פורמלי, אז לפחות על ידי קול צעקה חדה שאומרת עד כאן. אנא התחילו להתמודד עם המציאות, כי זו כבר קראה לכן יותר מדי פעמים.