איך ארכיון נעלם? כמו תינוק
פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה בברלין מזה 17 שנה (עלייה ראשונה של האינתיפדה השנייה). ערכה את האתר “קדמה”, במה לדיון מזרחי
ירון לונדון מעלה שאלות חשובות וצודקות במאמריו האחרונים בנושא היעלמות ילדים מזרחים. הוא מעיד על עצמו כחסר השכלה בתחום הידע המדובר, אבל הוא אולי יודע יותר על היעלמות והשתקה ממה שהוא חושף. הראיון המפורסם של לונדון עם ניסים סרוסי בתוכנית “טנדו” מ-75′, שבו הוא השפיל את סרוסי עד עפר, נעלם למשל מארכיוני הטלוויזיה, או כמו שכתוב בוויקיפדיה: “הקלטות ראיון זה לא שרדו”. אפשר גם לומר שהקלטות הראיון שבו לונדון, מחבר השיר “ציף ציף מעל הרציף”, מגחיך את מילות השירים של סרוסי, נחטפו, או נעלמו או נמסרו לאימוץ. ההקלטה הזאת היא כמו תינוק תימני, אך שמכיוון שהראיון הזה היה כישלון, אין לו הורים וירון לונדון לא ממש הופך עולמות – ככל הידוע – כדי למצוא אותו. לעומת זאת, הורים רבים שילדיהם נעלמו כן עושים את זה, למרות שלונדון מיתמם ותוהה, איך זה לא נעשה, ממש באותו הרגע בו הוא עונה למאמר של נעמה קטיעי על עוזי משולם, שהפך עולמות כדי למצוא אפילו ילדים שאינם שלו.
למעט מספר עדויות מהצד הממסדי, כל מה שעומד לרשות מי שמעוניין בחשיפת האמת במקרה הזה הוא בעיקר עדויות של הקורבנות על היעלמות עולליהם. את השאר המדינה דואגת להסתיר. היסטוריונים לא משתגעים על מידע שמגיע מנקודת המבט של הקורבן, הם נוטים לייחס לו מניעים רגשיים שונים וחוסר אובייקטיביות. עדויות התוקפן עדיפות עליהם בעיניים מדעיות עשרות מונים. לכן חשובה היתה פתיחת ארכיוני הצבא בפני האקדמיה הישראלית שהביאה לתיעודים של הנכבה, גם מצד התוקפנים. הנגישות למסמכים איפשרה את המחקר של אילן פפה ובני מוריס, למשל. כאשר התוקפן מודה בפשע, קשה לערער עליו, הוא הרי התגבר אולי על הבושה וחשף עצמו לעונש אפשרי. קציני צה”ל וחייליו, חברי קיבוץ שגרים על אדמות של כפרים פלסטינים, מספרים על כך בעצמם בסרטים תיעודיים שונים.
כל זה נעדר כשמדובר בהאשמות של קורבנות מזרחים נגד הממסד: הארכיונים שקשורים לפרשות מזרחיות סגורים כמו תאומים סיאמיים של ארכיוני הוותיקן, ולתזמון הסגירה גם קשה לקרוא “צעד בונה אמון”. תיקים שדרשה ועדת קדמי, שהיתה אמורה לחקור ביושרה את היעלמות הילדים המזרחים, הושמדו באורח פלא בדיוק זמן קצר קודם לכן. מין צירוף מקרים שכזה.
הארכיונים של משרד הבריאות על טיפולי הקרנות לילדים מזרחים בקרני רנטגן קטלניות, אחרי שנזקי ההקרנות האיומים לאחר הפצצת הירושימה ונגסקי היו מוכרים, היו פתוחים בפני פרופ’ ברוך מודן, לימים מנכ”ל משרד הבריאות. כל כך פתוחים, שהוא הצליח לפרסם מאמר בעיתון הרפואי הנכבד “The lancet” בשנת 1974 עם נתונים אפידמיולוגיים על המחלות הממאירות יותר או פחות מהם סבלו הילדים שהוקרנו. לשם כך הוא היה חייב לעשות סטטיסטיקה שמבוססת על תיקים רפואיים ומעקבים שמתועדים בהם: מינוני הקרנות, סוג הגידול, מיקומו, מידת ממאירותו וכו’. התיקים הללו, במדינות שאינן נוהגות כמדינות טוטליטריות, שייכים לפציינטים, ולא למדינה. זו זכות בסיסית של אדם לגשת לתיקו הרפואי, שנמנעת ממזרחים רבים עד היום. אבל אנשי משרד הבריאות ממלאים פיהם מים כבדים כאשר הם נשאלים למיקום הארכיון היום. הוא נעלם בתהום הנשייה כמו תינוקת תימנייה. אבל אולי באמת לא חיפשו אותו מספיק? אולי זה נובע מכך שאין אפילו מנכ”ל משרד בריאות אחד שחושף את שיטות העבודה של המשרד? או לפחות אין אחד כזה שלחש ללונדון את זה באוזן בצופן חסמב”הי.
המציאות מראה, שכאשר העיתונות חוקרת היא מצליחה להגיע לממצאים. הדו”ח של “אשה לאשה” על מתן זריקות דפו-פרוורה לנשים אתיופיות שגרם לירידה בילודה של 50% בקרבן, הביא לתחקיר של גל גבאי הבלתי-הגמונית בעליל, כפי שהיא מעידה על עצמה. בעקבותיו הודתה המדינה בפה רפה וחשוק שיניים שהזרוע הארוכה שלה מעורבת בעניין. כשהאקדמיה חוקרת, היא גם מגיעה לממצאים שלפיהם רופאים יהודים שגדלו באירופה המערבית הפנימו סטריאוטיפים אנטישמיים והיו משוכנעים שיהודים הם זן מנוון ושיש להגביל ילודה של יהודים, למשל. או במילים של פרופ’ מאיר (שעל שמו קרוי בית החולים בכפר סבא, שבו נולדים מדי יום תינוקות רבים): “בשבילנו יש ל’אויגניקה’ בכלל, ולשמירה מהעברת מחלות תורשתיות בפרט, ערך עוד יותר גדול מליתר העמים! … הרופאים, אנשי הספורט והעסקנים הלאומיים צריכים לעשות תעמולה רחבה לרעיון: אל תולידו ילדים אם אינכם בטוחים שיהיו בריאים בגוף ובנפש!”. לשם כך הוקמו תחנות ייעוץ, שבהן יעצו לנשים מזרחיות בעיקר לא להוליד או לעשות הפלות. כל זה בעידן הפרה-פרוורה.
אבל לעיתונות כנראה לא מפריע לראות ארכיון מזרחי סגור. לונדון, בשר מבשרה של העיתונות בישראל, לא עשה שם לעצמו כחלוץ בקריאה לפתיחת הארכיונים. כישורי הצלפות שלו מתעוררים כפי הנראה בהזדמנויות אחרות. בתגובה למאמר של נעמה קטיעי ואיתמר טובי טהרלב הוא עובר ליריות בצרורות של שאלות (ככה עושה “צלף בודד”? זה נראה יותר כמו עדר שב”כניקים משתולל בדובאי), ששווה להתייחס אליהן:
1. יש בהחלט ילדים והורים שעשו מעשה וחיפשו אחר הוריהם או ילדיהם הביולוגיים. חיפוש קצר בגוגל עושה את העבודה, לא צריך לשכור לשם כך את אורי גלר. זה מה שיוצא בחיפוש זריז. קצת תמוה שמה שלונדון לא יכול לעשות ממרום צבריותו וגילו המופלג, עם הטכנולוגיה העומדת לרשותו היום, הוא דורש מהורים שחוו זה עתה חויית הגירה קשה, לא יודעים את השפה, לא מכירים את המקום ונמצאים ביחסי תלות גבוהים עם הממסד גם בשל כך. ילדים לאבות לא ידועים (זהות האם היתה לרוב ידועה מטבע הדברים) נקראים בכתבים יהודיים “ילד שתוקי”. זהו ילד ששואל את אמו מיהו אביו – ונענה בשתיקה. מדובר בילדים שחלות עליהן סנקציות חברתיות, כמו יפתח הגלעדי, בן לאשה שזנתה, שגורש על ידי אחיו הביולוגיים ו”החוקיים”. אלו ילדים שמפנימים את שתיקת ההורים, קולטים בלי מלים שיש דברים שאסור לדבר עליהם. כמעט לכל משפחה יש סודות כאלו שילדים מפנימים ומדברים אותם בשפתם שלהם. מהסיבה הזו, סביר להניח שיש המון ילדים שלא חיפשו את הוריהם והורים שלא חיפשו את ילדיהם ויש להם סיבות טובות ומורכבות לכך. אלא אם מניחים שמדובר בחיות, כאלו שצריך לנגב את הרוק שהן מריירות, או באיזה “מנשה תימני” פיקטיבי ונחמד ולא באנשים עם נפש מורכבת. גם אם אף ילד לא חיפש את הוריו, מה שלא נכון, זה עדיין רק מוכיח שילדים לא מחפשים את הוריהם כל כך בקלות. לא פחות ולא יותר. במדינה שבה מי שקורא לועדת חקירה על היעלמות ילדים נחשב ל”קיצוני” ו”מסוכן”, זה אפילו מובן מאליו שילדים לא יחפשו את הוריהם ויסתכנו בהפיכת חייהם לגיהנום. אבל אולי הילדים בכלל לא בישראל, אין לדעת.
2. האם נמצא ולו רשע אחד בסדום שנחשד בהעברת תינוקות לידי מאמצים? ובכן, התשובה היא לא. הארכיונים כמובן סגורים, אבל מדי פעם כשבחורינו הטובים רוצים לרוץ ולספר לחברה, הם עושים את זה. כמו ב“מבצע מוראל” של המוסד, שבו נחטפו ילדים מרוקאים במרוקו מהוריהם והועברו לקיבוצים. ההורים הסכימו לשלוח את הילדים לקייטנה, בעת שסוכני המוסד העבירו אותם לישראל לקיבוצים והשתמשו בהם כ”קלפי מיקוח” כדי לאלץ את ההורים להתאחד עם ילדיהם ולהגר לישראל. אז אפשר להניח, למי שהיה ספק, שלממשלת ישראל או לראש ממשלתה ונציגיהם עלי אדמות לא היו עכבות מוסריים לחטוף ילדים מרוקאים מהוריהם. במקרה הזה הפושעים אפילו לא מבינים שהם עשו פשע ומכיוון שהם מתרברבים בו, יש לנו גישה לרסיסי מידע בנושא. גם פה אגב, מתראיינים קורבנות שלא חושפים ולו קצה מהקרחון שאליו הוגלו.
3. כמובן שיש עדויות לגבי הנכבה וגירוש פלסטינים על ידי באי הכוח של ישראל. מזה אנו למדי שהסיפור המזרחי והיותם של מזרחים קורבנות של אשכנזים, הוא באופן שיטתי נושא מושתק וכנראה הטאבו הגדול ביותר בישראל. בעת שלחוקרים יש גישה לחלק מהמסמכים הקשורים לטיהור האתני של פלסטין, אין להם גישה לארכיונים שקשורים להיסטוריה המזרחית. העובדה שיהודים ישראלים הם תוקפנים כלפי ערבים ופלסטינים היא מזמן לא משהו להתבייש בו בישראל, אבל תוקפנות פנימית כלפי מזרחים ואתיופים, בזמן שמכסים על הפשעים בסיפורי הצלה נוטפי טללי נעורים עבריים, היא שתוקית. לילדים החטופים יש רק אמא מתגעגעת וזהות האב-מדינה, אינה ידועה. יש כאן מישהו שבורח מאחריות ויש לו מה להסתיר כפי הנראה.
אם מישהו חושב שכל זה בדיה ודמיון, שידאג לפתיחת הארכיונים, ואז נוכל לראות. בינתיים משקיעה המדינה ובאי כוחה מאמצים רבים בהשתקה, וילדים שתוקיים יודעים שמאחורי השתיקה מסתתר אבא.
לקריאה נוספת:
מה אם שמו של הילד לא היה יחיא? | שושנה מדמוני-גרבר
על אמת וכוח: תגובה לירון לונדון | נעמה קטיעי ואיתמר טובי טהרלב




