מתחילת הדרך לא הטלנו ספק באמינות המשפחות וטענו שהמדינה היא זו שצריכה לתת תשובות לגבי גורל הילדים. השבוע, במקום להתאחד סביב העדויות, לא מעט אשכנזים בחרו להכחיש, לסלף ולהתקרבן. פעיל עמותת עמר״ם משיב אש
מדוע לוותה עבודת ועדת החקירה הממלכתית לחטיפת ילדי תימן בארכיונים מושמדים, בעדים מאוימים ובחיסיון לדורות וגם בתחושה של יאללה, בואו נגמור עם זה כבר ונלך הביתה? זוהי שאלה שצריכה להבהב בלי הרף במרחב הציבורי שלנו
היסטוריונים לא משתגעים על מידע שמגיע מהקורבן, אבל מה לעשות שהארכיונים הקשורים לפרשות מזרחיות סגורים כמו תאומים סיאמיים של ארכיוני הוותיקן. על ארכיבים עלומים, עיתונאים שותקים וילדים שתוקים
פתרון חלקי של תעלומת הילדים התימנים שנעלמו נמצא כנראה בתיקי האימוצים, אך דווקא נושא זה נותר מעורפל מאד. הוועדות מדווחות שבדקו כ-3,000 תיקים בעוד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת רק על 1,016 אימוצים באותן שנים. פער תמוה. לא?
מאמצי טיוח והסתרה כבירים היו גם היו. זו עובדה, ועובדה זו הייתה צריכה להביא כל עיתונאי ראוי לשמו לשאול, "למה?" אבל חשוב יותר להבין שבהיעדר דיון נוקב וכן על העבר, גישות גזעניות דומות ממשיכות להכתיב את ההווה ואת העתיד