הפינוי האלים שהחל השבוע בשכונת הארגזים הוא חוליה נוספת בכרוניקה ארוכה של התעללות והזנחה ויחסי הון-שלטון. בניגוד ל״פולשים״ של המושבה הגרמנית בירושלים, שהיו שופטים ופקידי ממסד אמידים, לתושבי שכונת הארגזים מעולם לא היה סיכוי
זה סיפור ארוך של התעללות מצד ההון, השלטון ומה שביניהם בתושביו של שטח הפקר משפטי שעליו חיים "פולשים" – כינוי השמור לתושבים המוחלשים של החברה הישראלית, מזרחים וערבים. והם צריכים תמיכה
הציבור פסק נגד המתווה. בג"ץ פסק נגד המתווה. נבחרי הציבור היושבים ברשות המחוקקת לא יכולים עוד להתעלם לא מהאחד ולא מהשני. אפילו אם ראש הממשלה לא מבין עדיין שהניסיונות שלו לשנות את כללי המשחק לא צלחו
המירוץ הדמוקרטי לבחירות בארה״ב מציב זה מול זה ניגודים: הממוסד והממלכתי מול הנגיש והצעיר; הטלוויזיה מול האינטרנט; הילרי קלינטון מול ברני סנדרס, יהודי כמעט אנונימי שמנסה להפוך את הפוליטיקה האמריקאית לפוליטיקה של רעיונות
בעולם הנאור, ממשלות לא נכנעות לדרישה כמו ״ודאות רגולטורית״ שמגינה עליהם בפני שינויים בחוק ובמיסוי למשך עשור. אז למה במקום לזרוק את תאגידי הגז מהחדר, המדינה קיבלה את הדרישה?
הסיפור של שכונת הארגזים בדרום תל אביב הוא מסכת ארוכה של התעללות בתושבים בחסות העירייה וסבך קשרי הון-שלטון. כעת, כשיצחק תשובה נכנס לתמונה, נראה שהפינוי האלים רק יעלה מדרגה
בין מניפולציות של העירייה כדי לחמוק מאחריות לבין תאוות בצע של בעלי הון, האזרחים נגרסים ובית המשפט משים עצמו כפקיד תמים חסר שיקול דעת. על מעללי גבעת עמל ב'
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
