דווקא בשיא השפל, יכולות וחייבות העבודה ומרצ להתנער מעפר, לחבור זו לזו ולהצהיר על לידה מחודשת של תנועת העבודה הסוציאל-דמוקרטית (ועל הדרך: חייבים להקים מחדש את הרשימה המשותפת)
מי הגאון שהעניק להפגנה למען הדמוקרטיה את שמו של מבצע צבאי קטלני? כנראה זה שדיבר על החזרת עזה לתקופת האבן. מעבר לבוז לתרבות הערבית שביטאו ההמונים בתרבושים, התעלמו המפגינים מרמיסת זכויות האדם שמתרחשת ממש כאן, לא באיסטנבול
האם מאבק משותף הוא תרופת פלא לעוולות המקום הזה? מתי מאבק משותף משעתק יחסי כוח בין המשתתפים בו, מתי הוא מזיק למאבק של המדוכאים? האם מאבק משותף מנוגד בהכרח למאבק לאומי נגד דיכוי? מאבק משותף יכול להיות חשוב ומועיל – אבל ממש לא בכל תנאי
עם כל הכבוד לדיון המתמשך על הדגלים שהונפו בהפגנה נגד חוק הלאום, מה שהציבור הפלסטיני צריך לשאול את עצמו זה כיצד קיבל השמאל הציוני את מעמד הכבוד של שותף למאבק, ולאן נעלמה המלה כיבוש שהוחלפה בשוויון
הריטואל השבועי כמעט זהה: מגיעים לעצים, מתחילים לפנות את העשב ברדיוס הולך וגדל, וממתינים. לאחר זמן מה, עובר הטנדר של הרבש"צ, ולאחר מכן מגיעים ג'יפ צבאי ראשון, ג'יפ שני, משטרה ומנהל אזרחי. פעיל תעאיוש מתעד את הפעילות בכפר ג'בת א-דיב
הימים האלה של זיכרון ועצמאות מזמנים התמודדויות קשות לזהויות צעירות שלא ניצבות בהלימה עם החזון של המדינה היהודית, וגם למוריהן. רותי לביא ניסתה לעשות קצת אחרת
בין הפנתרים המבהיקים שמקיפים את שרת התרבות לפנתרים הדהויים והמובסים, בין צ׳כוב ומנשקי הקמיעות לצדק ועוול, בין היות טורף להיות נטרף: הצילום הגאוני שעיטר בסוף השבוע שעבר את שער ״7 לילות״ מנציח רגע קריטי במאבק המזרחי
