מזרחים, תלמדו מהערבים איך להישאר מדוכאים
במאמר ארוך ומנומק שפרסם כאן לפני כשבועיים רון גרליץ, מנכ”ל שותף בעמותת “סיכוי” לקידום שוויון לאזרחים הערבים (גילוי נאות: עבדתי ב”סיכוי” לפני כמה שנים), מביע הכותב צער וכעס על המדיניות הגזענית הממוסדת שנקטו גדולי הציונים האשכנזים כלפי עולי מדינות ערב בשנות החמישים והשישים. לפי תוכניתו של גרליץ, שצבר קילומטראז’ רב שנים של פעילות נמרצת, נחושה ומסורה לקידום שיוויון אזרחי בין ערבים ויהודים במדינתו החביבה, על המזרחים לקצר תהליכים שעלולים להימשך שנים רבות תוך הולכתו של ציבור שלם שולל.
כותב גרליץ: “הכרה בעוול ההיסטורי של שלטון מפא”י, פתיחת ארכיונים ודרישות בתחום הסמלי, כמו שינוי שם רחובות – כולן דרישות ראויות וחשובות, עם זאת, דחוף וחשוב יותר לדעתי לגרום לממשלה לבצע מהלכים של תיקון האפליה התקציבית הנוכחית כלפי המזרחים”. עצתו המרכזית היא אם כן להעתיק טקטיקות מהמאבק של האזרחים הערבים לשירות המאבק המזרחי – קריאה מעניינת וחיובית ביסודה; אך המהלך שבעזרתו נבנו הטיעונים צרם לי וגרם לי אכזבה מסוימת.
מה הקפיץ את החיישנים הפמיניסטיים הפלסטיניים שלי, מאסטרטגיה שאני בעיקרון מסכימה איתה ודוגלת באיחוד מאבקים והצטלבות מאמצים למען מטרה משותפת? אולי זו הנימה הפטרונית, העטופה בגלימת הסולידריות הליברלית עם האפליה והגזענות הממוסדות עימן נאלצו להתמודד העולים יהודי צפון אפריקה וארצות ערב. אבל לא, זו לא הסיבה, הרי לכך פיתחתי חסינות מסוימת עם השנים. אנסה להאיר בפני היועצים לייעול המאבק הפלסטיני-מזרחי מה אני וחלק מחברותי המזרחיות חושבות ובעיקר מה אנחנו מרגישות (הרי אנחנו רגשניות ורודפות בעיקר אחרי ״הכרה״ בעוול שנעשה לנו).
חשוב והכרחי לזכור שאך ורק הודאה בבסיס העוול – כלפי המזרחים או כלפי הערבים – תוכל להביא לתיקון אמיתי ויסודי. רק הכרה היסטורית עשויה ליצור בסיס בריא לחיים משותפים לשני העמים על חלקת האדמה הזו. אבירי הדמוקרטיה שמנסים לקדם שוויון אזרחי כלכלי לערבים, בכללם אני, מודעים היטב לעובדה ששבעים שנה של דיכוי ואפליה מעולם לא העלימו את הזהות הפלסטינית, את הנכבה ואת הדרישה להכרה בעוול שנעשה לילידי הארץ וללקיחת אחריות עליו. אי אפשר לבקש מציבור מדוכא להמשיך הלאה ולמקד את המאבק בפתרונות פרגמטיים – להפך, חייבים לחתור להכרה עמוקה, שתוביל לחלוקה צודקת של כל המשאבים בצורה שתפרק את הדומיננטיות של קבוצה אחת בעלת פריבילגיות.
כפלסטינית, אני מסכימה ומאמינה שצריך לאחד מאבקים של שמאל יהודי ושמאל ערבי, של פלסטינים ומזרחים, של ערבים אתיופים ומבקשי מקלט. אני מסכימה שחפצי החיים כאן צריכים וצריכות לחתור לצדק, דמוקרטיה, סיום הכיבוש וקידום השוויון והשלום, ושכולנו צריכים וצריכות לעמוד כנגד המשיחיות, ההדתה והצימאון הבלתי פוסק של ישראל למלחמה ולדיכוי קבוצות מיעוט – פעם בשם הציונות ופעם בשם אלוהים. אולם כל אלו לא יכולים לבוא לידי ביטוי בעזרת חיזוק האשליה של ניצחון המאבק לשוויון אזרחי של המיעוט הלאומי הכי גדול פה; גרליץ מביע לטעמי אופוריה מוגזמת בשל החלטת הממשלה 922 – תוכנית אמנם טובה, אך ממש לא מספיקה לתיקון אפליה והזנחה שנמשכו עשורים שלמים, וכזאת שהתקבלה בגלל סיבות תועלתניות שבהן הממשלה מודה ולפיהן כדאי לתחזק את החברה הערבית הקולנית והמורדת לכמה שנים טובות, שבמהלכן יבסס הימין עוד יותר את מעמדו.
כמו כן, ההשוואה בין דיכוי פלסטינים ילידי הארץ הזו לבין העולים המזרחים היא בסיס מדומה לדיון, המאמץ את מחשבתם של אדריכלי המדינה – אלה שקטלגו את דוברי הערבית יוצאי מדינות ערב למיניהם דרגה אחת מעל ערבים המועדים לבוגדנות. היהודי הלבן מהנדס והשחום בונה, הלבן מושל והשחור נשלט, הלבן מתכנן והערבי מציית. אבל איך נוצר מיעוט לאומי במדינה ״היהודית והדמוקרטית״? מי שנלחם, גירש, רצח וכבש הם אותם ציונים והכנופיות שלהם, והם אלו שאחראים עד היום למעמדם של הפלסטינים בעולם, בגדה המערבית, במחנות הפליטים ובעזה וכמו כן למעמדם ולמצבם הנוכחי של אלו שהפכו לאזרחים פחותי זכויות במדינת ישראל. האפליה הממסדית המתמשכת כלפי האזרחים הערבים במדינה היא מדיניות מושרשת לא רק בספר התקציבים אלא גם באידיאולוגיה של כל ממשלות ישראל לדורותיהן. ממשלות מפא״י הפלו לרעה את המזרחים וממשלת הליכוד הראשונה של בגין תפסה טרמפ על השסע העדתי וסללה עליו את דרכה לשלטון שבז אף הוא למזרחים.
הייתי מצפה לקריאה ברורה של שיתוף פעולה בין מזרחים ופלסטינים כדי לפרק את מבנה הכוח הקיים ולקדם אג׳נדה פוליטית חדשה, שבה יש מקום גם לאשכנזי הדמוקרט האמיתי, גם למזרחי וגם לפלסטיני – בלי יתרון ופריבילגיות שמוענקות לפי פיגמנטים, וללא הבדל דת, לאום, גזע ומין. ההצעה שמציע גרליץ למזרחים לנקוט בטקטיקות של הישרדות כלכלית על מנת להגדיל את חלקם מפירורי האדונים, לא רק לא מועילה – אלא מסוכנת במהותה ומנציחה את מאזן הכוח וההגמוניה. הרי לא משנה כמה ממשלות ישראל ״ישפכו״ על הפריפריות סטייל מירי רגב, לא ייסגר הפער שנוצר ואשר נשמר באדיקות עשרות שנים, ובטח ובטח שלא יירפאו פצעיה העמוקים של מסעודה מהסרט “סלאח, פה זה ארץ ישראל”, שננטשה בלב המדבר בניגוד לרצונה ונשכחה.
חיבורים טבעיים שצומחים מלמטה, אי שם בשטח, בין ארגוני מגזר שלישי, פעילים ויזמים פלסטינים ומזרחים הקשורים בשפה הערבית הנרדפת, בתרבות, בספרות ובמוזיקה וכן בהשמעת הסיפור המושתק; כל אלה הן דוגמאות לשיתופי פעולה מבוססים על שיח כן ואמיתי שאם יתנהל נכון ייאלץ את הממשל להתייחס אליו, יצבור תאוצה ויעז להעלות את רף הציפיות. בסופו של יום, חבל שאני הפלסטינית וחברותיי המזרחיות עדיין לא נחשבות שותפות אמיתיות למאבק למען הדמוקרטיה, והנרטיב הכאוב שלנו מתורגם במקרה הטוב לעוד בקשת מענק עסיסית, לעוד ארגון חברה אזרחית שמקדם שוויון כלכלי פעם לערבים ופעם למזרחים בפריפריה, פשוט חבל.
סמאח סלאימה היא בלוגרית, פעילה פמינסטית, מנהלת קשרי חוץ כפר וואחת אל סלאם נווה שלום


