עם גיוסו של בנה לצה"ל, פרסמה אורלי וילנאי טור נרגש. מה חבל שלמרות שנערכה לכך 18 שנה, לדבריה, כל מה שהצליחה לחלץ הוא גבב של אמירות כל-ישראליות נבובות על שלום ועל חלומות שאי אפשר להגשים
ברגע אחד הופך בית הספר שבו לומד/ת התלמיד/ה הערבי/ה, עם המורים המוכרים והמוערכים לאתר רוחש שנאה וא/נשים שרואים בשפתו שפת אויב, שפה שצריך ללמוד אותה רק למטרות ריגול
המכינות הקדם צבאיות הן (עוד) מכשיר להטמעת הנוסחה: ערכיות = מלח הארץ = ציונות = שרות צבאי ועדיף קרבי. אבל מיום ליום מתברר שמה שחסר בישראל זו מכינה קדם אזרחית, קדם דמוקרטית, קדם הומניסטית
גם אם נצא מנקודת הנחה שהצבא הכרחי להמשך קיומנו, אין זה אומר כלל שעלינו להתגאות בו. ממש כשם שאיננו מתגאים בכך שאנו עושים צרכים, על אף שלולא היינו עושים זאת לא היינו מתקיימים 'אפילו שעה אחת'
המאבק הלהט"בי היה בראשיתו מאבק על הזכות לחיים, לביטחון ולהגדרה עצמית, הנשללות באופן שיטתי ואכזרי מהפלסטינים על ידי מי שנהנים מהשיווק של ישראל כמדינה נאורה וליברלית. בשבוע הבא המונים יחגגו אהבה וגאווה, ולא רחוק מהם ייחגג המיליטריזם הישראלי בכנס ISDEF
הכי קל להשאיר את הכיבוש מאחורי החומה, מחוץ לשיח, ובנפרד מכל מאבק אחר לשוויון ולצדק. זה לא רק קל, אלא גם מצופה מאיתנו. אבל בימים אלו, הייתי מצפה שלא נתפוס טרמפ על כל הזדמנות להגיע להישגים עבור המאבק שלנו, על חשבון אחרות
עוד בניין ביפו מיועד למכינה קדם-צבאית, הפעם של התנועה הרפורמית בשיתוף עם עיריית ת״א. הגיע הזמן לומר לחדורי תחושת השליחות שרואים בעצמם ״אור לגויים״: איננו מעוניינים באור שלכם, וביפו אתם הגויים
כיצד הפכו משטרות בארה״ב מארגונים אזרחיים לארגונים סמי-צבאיים? ספר חדש סוקר את המיליטריזציה המואצת של המשטרה, שאת מחירה משלמות הקבוצות המוחלשות בשכונות העוני – שכונות שהפכו לשדות קרב
מלחמות "אין-ברירה", קלישאות אודות "עם הנצח" ואף מלה על האלימות והשיטנה המשתוללטת כעת בכל רחבי הארץ – איגרתו של שי פירון לבוגרי י"ב היא אישוש לכך שמערכת החינוך הישראלית היא בעצם קורס מתמשך בהכנה לצה"ל ובהפנמת הלקח הכוחני של השואה
