האם בכירי צה”ל אכן סבורים כי הפצצות ייפלו על נאצים שבמקרה מדברים פרסית? או אולי, למרות תודעת השואה העמוקה בצבא (ע”ע “עדים במדים”), הם מסוגלים לעשות את האבחנה בין אז ועכשיו, שם וכאן? אבנר בן-עמוס ותמי הופמן על השילוש הבלתי-קדוש: צה”ל, איראן והשואה
הצעירים שבקושי היו בגיל המתאים להדליק נרות אחרי רצח רבין, עושים כעת מה שהמבוגרים לא היו מסוגלים לעשות אז – בניית זהות ישראלית סולידרית, המסוגלת לחיות בשלום עם עצמה כתנאי הכרחי לשלום עם שכנינו. ובעיקר, כזאת שלא תזדקק שוב ושוב למצוא אויבים חדשים
כשדפני ליף אומרת שאנחנו מדברים על בית וביבי על נדל”ן, כשמורים המתנגדים לרפורמה אומרים שחינוך זה לא עסק, כשרופאים קוראים להצלת הרפואה הציבורית – הם קוראים להוציא את השירותים הציבוריים מחוץ לתחום השיפוט של ההיגיון העסקי
פעמי המבצע המתקרב בעזה מהדהדים את הפזמון המוכר של פיגוע, פעולת תגמול, נקם נגדי וחוזר חלילה. ארבע סיבות שיעזרו לגנרל ברק להימלך בדעתו לפני שהוא ממיט עלינו אסון וחונק את המחאה החברתית
פתאום הפכו כולם לבני/ות המעמד הבינוני, ובשם האחדות המדומה נטמעו לתוכו גם המוחלשים ביותר. המהפכה של המעמד הבינוני מדברת בשפת הצדק החברתי תוך שהיא מתעלמת ממציאות של אפרטהייד ופשיזם זוחל
הפיכת מערכת החינוך הישראלית למעין קורס מתמשך ב”הכנה לצה”ל” לא החלה עם תוכניתו החדשה של גדעון סער, אך זו ללא ספק מעניקה ביטוי מפורש במיוחד לתפיסת היסוד לפיה כל תלמיד הוא חלל בפוטנציה