שרביט הקונצנזוס התורן
בדיחה ערבית מספרת כך: אב בוחן את תעודת סוף השנה של בנו שאינה מזהירה במיוחד. לאחר שהביט ארוכות בתעודה, קם האב ממקומו ומתחיל לצעוק על בנו : “איך זה שהבאתי חמור לעולם הזה? איך? מה עשיתי? מה חטאתי? ודווקא אני שהייתי כל חיי התלמיד המצטיין בכיתה! דווקא אני נולד לי בן כה ממוצע, כה עלוב! למה זה מגיע לי?” הבן חושב על שאלתו הרטורית של אביו ומשיב בשאלה: “אבא! נכון שהיית באותה כיתה עם ההורים של רוב חבריי לספסל הלימודים?” האב המופתע עונה לבנו בקוצר רוח: “כן! אבל מה זה קשור?” עונה הבן: “כל אחד מהם אמר לבנו שהוא היה מספר אחת בכיתה!” האב הנעלב קם ממקומו וסוטר לבנו: “חמור אחד! אתה מעז לקרוא לי שקרן? מה רצית לומר לי בשאלה הזו, חצוף שכתמותך?” שואל האב בעצבנות. “כלום אבא! רק חשבתי לעצמי, אם כולכם הייתם מספר אחת בכיתה אז מי היה מספר שתיים?!”

זוהי אולי בדיחה ערבית אך היא מאוד רלוונטית למחאה המתחוללת היום אצלנו בארץ, כאשר כולם הפכו לפתע למעמד הביניים. אפשר לחשוב שרוב העם הזה מעמד בינוני אחד גדול, ואת שאר המעמדות (אם יש מי שזוכר שהם קיימים) אנחנו צריכים לחפש בנרות.
אפילו המעמד הגבוה הפך לפתע למעמד בינוני. המתנחלים, אדוני הארץ, התקשורת ומומחיה, הגנרלים של הצבא, כל מי שהצליח בקושי לממן לימודים אקדמיים, כל מי שעשה טיול בחו”ל אחרי ששירת נאמנה את המדינה והכיבוש, כל מי שמשתכר כמה אלפי שקלים וחולם על מנהל הבנק בלילות צורח עליו, כל חנוקי המשכנתא, כל מי שבחיים לא יקנה דירה, כל מי שקונה במכולת בהקפה, כל מי שחיי על הקרדיט של כרטיס האשראי – כולם כולם מעמד בינוני!
המעמד הבינוני הוא נושא התודעה, העול, הפטריוט האמיתי, הקורבן האמיתי, הגיבור האמיתי, המעמד שבאמת חשוב, שבאמת חושב, המעמד המתורבת, המעמד התרבותי, המעמד שיפה לו ההפגנה, המעמד שהוא הסופר-אגו של כל המעמדות, המעמד שבאמת משפיע, המעמד שבאמת יש מי שיספור אותו, המעמד שיש מי שיסקר אותו, המעמד שאלה של שוטר לא תנחת על ראשו, אלה הם מיטב בנינו, מלח הארץ ומקימיה!
אבל יש בעיה עם זה שבן לילה כולם הפכו למעמד בינוני אחד גדול ומאושר! הבעיה היא שרובנו הגדול לא ממש מעמד בינוני, אפילו לא אלה שברוטשילד. אז מה פתאום כולם מעמד בינוני? משום שכמו בכל דבר הקשור לתרבות הפוליטית הישראלית, השיח הפוליטי הישראלי גם בזמני מהפכה נוטה לדמגוגיה שתפקידה לטייח שסעים ולהסתיר את המציאות ולעוות אותה ואת התודעה, בעזרת מושגי סרק. במקום לפתח באמצעות השפה דיון או תפיסת עולם מורכבת חתרנית וחדשה, מתקיימת כאן עוד קריאה אלימה לסדר, להסתודדות תחת שרביט הקונצנזוס התורן.
אז למה דווקא מעמד בינוני?
כי המעמד הבינוני שכולם חלק ממנו כעת, איננו מושג המתאר קטגוריה סוציו-אקונומית של שנות השכלה, מצב כלכלי, אזור מגורים וכו’, אלא בעיקר נתפס כקטגוריה או שם קוד לסקטור שכולם רוצים להימנות עמו. כולם רוצים להיות סטריאוטיפ אשכנזי-ציוני, כי זהו הסקטור של מקימי המדינה, זהו סקטור האדונים האמיתי והמדומה שכולם רוצים להיות חלק ממנו.
פתאום פעילים ופעילות מזרחיים מגיעים, כמו התקשורת וכמו כלל ישראל, להכרה ההיסטורית המפוקפקת שמהפכות מתרחשות ומצליחות רק כשהמעמד הבינוני מתקומם, ומבינים שאת כל צורות המהפכות האחרות יש להשליך לפח. כל מאבק אזרחי או ציבורי אחר נועד לכישלון מכוח הניסיון, ומכורח ההיסטוריה וההגיון. פתאום נעשה מאבקו ההיסטורי והמתמשך של המעמד החלש, של המוקצים, מיותר בפני עצמם והוא מוזמן להסתנף למעמד הבינוני, שם יוכל לשטוח במסגרת הזמן המוקצב לו את טענותיו שתירשמנה בפרוטוקול, אך לא יותר.
אם העם או המעמד הבינוני “דורש הצדק החברתי” הוא המעמד בעל הנראות הבלעדית, בעל החשיבות התודעתית, סוכן ההיסטוריה ומחולל השינוי, אז לא הפלסטינים ולא המזרחים, לא העולים ולא הדתיים, לא העובדים הזרים ולא המהגרים יכולים להשיג באמת את מבוקשם. בסופו של יום, כל מאבק על זכויות הוא גם מאבק על זהות, הוא גם מאבק על ההון הסימבולי הנלווה לדרישת הזכויות. כל דרישה לזכויות היא גם דרישה להכרה בנרטיב ובמדרג ערכי-רגשי, אז אם כולנו על כל השסעים המרכיבים את החברה מתמוססים תחת שרביטו של המעמד הבינוני, איזה הון סימבולי נקבל?
אם כבר ויתרנו על המאבק לזהות מפני הקטגוריה הא-פוליטית של המעמד הבינוני, איך נשיג בדיוק את הזכויות שלנו? אם בשם “המהפכה” קמים לנו רובספיירים תודעתיים ופוליטיים המציבים כל אדם שאיננו מוכן להפרדה המגוחכת בין החברתי למדיני ברשימת אויבי המהפכה שטרם הבשילה לכדי מהפכה בכלל, אז לאיזה מציאות אחרת נגיע?
סטגנציה ציונית חלולה
מהפכות נועדו לשנות את התודעה הפוליטית, את עצם השיטה שהיא הבעיה. מהפכה נועדה ליצור חברה אחרת וסדר ערכי-פוליטי אחר. מהפכה היא המצב שבו אין חזרה אחורה ואין תיקון לקיים כי אין אמון עוד בקיים, אין אמון בוועדות כלכלנים ובהבטחות נבובות של פוליטיקאים. אבל ככל שחולף הזמן, המהפכה אצלנו לובשת צורה של סטגנציה ציונית חלולה וקוראת “כולנו מעמד בינוני!” או לפחות כאלה הנמנים עם אוהדיו ומרעיו, מבלי לשאול את עצמנו איך ידרוש העם צדק חברתי והוא לא פוצה את פיו על האפרטהייד שהוא חי בתוכו ואיתו?

איך נשאף למציאות אחרת כשעד כה איש לא אמר שצדק חברתי מתחיל קודם בסיום הכיבוש וההתנחלויות? האם זכותו של פלסטיני לבית ולביטחון אישי חברתי ובריאותי איננה שאלה של צדק חברתי אלא רק שאלה של צדק מדיני? האם השאלה הקשורה בסדר העדיפויות הדפוק והמרושע של המדינה הזו שהשקיעה מיליארדים על הכיבוש במקום על חינוך, בריאות, גמלאים, אימהות חד הוריות, הנגב והגליל היא שאלה מדינית ולא חברתית?
האם באמת ניתן לדבר על צדק חלוקתי מבלי לדבר על המדינה הפשיסטית והחקיקה הפשיסטית המתהווה לנגד עינינו, זו שמסיתה באופן סימבולי ומערערת על קיומו הפיזי התרבותי וההיסטורי של המיעוט הפלסטיני? האם סוגיה זו היא רק עניין מדיני ואינה קשורה בצדק חלוקתי? הרי אם על השפה שלנו “מהפכה” זו לא ממהרת להגן כי זה “מדיני” ו”שמאלני” שזה שם קוד לאג’נדה “ערבית” שלא מעניינת באמת את המעמד הבינוני, אז איך בדיוק הם אמורים להגן עלינו ממסע הטיהור האתני הזוחל לעברנו? אולי בעזרת יותר שוטרים?
ואפרופו שוטרים, למה אכפת לי בתור מיעוט פלסטיני משכר גבוה יותר לשוטרים, אם המשמעות של התוספת בקונטקסט הנתון היא רק יותר אלות ואלימות ממסדית המופנות כלפינו בתור מיעוט? מה אכפת לי ממלאי הדירות הארצי כשאין לנו כמעט כל אפשרות לבנייה כזו וכשאין לנו תוכניות מתאר או אפילו הכרה בחלק גדול מהיישובים שלנו וכשעוד מפקיעים לנו את שאר האדמות שנותרו, כך שהעושק שהוא מנת חלקנו נמשך לטובת אותו מעמד בינוני?
אז יופי שיש הטבות לסטודנטים, אבל האוניברסיטאות חסומות בפנינו, ויופי שיש דרישה להורדת המע”מ והמיסים, אבל אין לנו מה לקנות ואיך להשתכר כי רוב שוק העבודה חסום בפנינו הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי, כי שם לא מקבלים ערבים או אם להיות פוליטיקלי קורקט: “רק אחרי צבא” או “דובר עברית כשפת אם”! בקיצור, רק מעמד בינוני או מי שדומה לו.
אינני מתנגד, כמובן, לכל הדרישות שהזכרתי קודם, אך אני חושב שהן לא רלוונטיות להשגת הצדק החברתי לכל במידה שיהיו כאלה שלא קשורות עם זהותם של מעמדות אחרים ועם מה שסומן על ידי רבים כפוליטי או מדיני או ביטחוני.
הדרישה לטאטא את כל השאלות האלה אל מתחת לשטיח החברתי הנה דרישה אטומה וערלת לב, ומצד שני יש בה הכשלה עצמית לבעלי הכוונות הטובות באמת שאינם פועלים מתוך אגואיזם צרוף. המדיני הוא חברתי, ולא ייתכן צדק חברתי ללא צדק מדיני כי המדיני הוא רק תיוג לאינטרסים החברתיים של מי שנתפסים על-ידי המעמד הבינוני כ”אחר”. מה גם שחוסר הצדק המדיני מייצר את השיטה ואת ההיגיון שבו היא פועלת ומייצרת את חוסר הצדק החברתי.
הדרישות לסולידאריות הן יפות אבל איש לא יכול לדרוש מאיתנו לזנוח את סוגיות הבסיס והליבה של הצדק החברתי, אין זה הגיוני שחברה החפצה בשינוי ערכי ופוליטי לא מפנה אצבע מאשימה לצלע השלישית של הון-שלטון, קרי לצבא. חברה שחפצה בצדק חברתי לא יכולה להיות חברה מיליטריסטית ושוביניסטית, שבה ידו הארוכה של הצבא מעורבת בכל תחומי החיים שלנו, מהחינוך עד לכלכלה, מהפוליטיקה ועד לתרבות והתקשורת.
האם לא ברור שאת הצבא חייבים להחזיר לבריקאדות בכדי שנוכל לדבר על צדק חברתי, האם לא ברור שצדק חברתי דורש חברה אזרחית וחברה כזו לא תתקיים לאורך זמן ללא נסיגת הצבא וערכי המיליטריזם והאלימות בתוך החברה הישראלית? האם זה לא מפליא שאיש לא נגע בפרה הקדושה, הבזבזנית והיקרה הזו, לא בסמליה ולא בתקציביה, שמא חלילה איש לא יחשוב שזו מחאה פוליטית או מדינית?
צדק חברתי הוא אכן מסגרת עבודה נכונה וראויה אבל כזו שמתייחסת למכלול שאלות הצדק החברתי או לפחות לסיבות העיקריות המחוללות את העיוות הנוראי הזה שאותו אנו חיים. בשמו אסור לי להדיר זהויות אחרות ונרטיבים אחרים של נפגעי השיטה, על כן אין אנו יכולים כמיעוט פלסטיני וכמעמד הנחות בה”א הידיעה לתמוך במדיניות הזו של ההתעלמות, ההשתקה וההשטחה של המציאות.
לא נשפיל ראש ולא נשתוק
את המאבק שלנו התחלנו לפני עשרות שנים, הרבה יותר מכל קבוצה אחרת. את תחלואי החברה הישראלית הכרנו מזמן כי למדנו אותם על בשרנו מהטיהור האתני של ארבעים ושמונה, השלטון הצבאי, הגזענות, האפליה, הרדיפה התרבותית, פוליטית וכלכלית שהיא מנת חלקנו עד עצם היום הזה. זהו מאבק שיימשך גם זמן רב אחרי שיפורק אחרון האוהלים ברוטשילד.

לא מעמד בינוני ולא מעמד גבוה, אפילו לא הפנתרים השחורים שמדברים על צדק חלוקתי מתוך בתיהם של פליטים פלסטינים, ירביצו בנו את תורת הצדק החברתי. יחד עם זאת, מאבקם של המזרחים לשוויון והכרה תרבותית, כמו מאבקם של שאר השכבות המוחלשות בחברה, אפילו מאבקו של המעמד הבינוני במובנו האמיתי הנו מאבק משותף שנרצה לתמוך בו, אך לא במחיר הא-פוליטיות ולא במחיר האחדות המדומה.
זהו מאבקו של השמאל שאנחנו חלק עיקרי ממנו, וזהו הרגע שבו שמאל זה חייב להיות חד וברור כתער, אם באמת הוא חפץ בשינוי אמיתי. על שמאל זה להראות לכל אחד שהצדק המדיני הוא הוא צדק חברתי ושהצדק החברתי הוא הוא צדק מדיני ושאין דרך שלישית. האפשרויות הן קפיטליזם, מיליטריזם ואפרטהייד או של חברה אזרחית המקיימת מדינת רווחה וצדק מדיני ושלום. על השמאל לתת לעם להפנים שמאבקו הוא מאבקם של כל המדוכאים, של כל המוחלשים, של מי שבאמת מרכיב את המדינה.


