בעולם הפיננסי שנוצר בישראל בעלי החוב לכודים בהליכי גבייה מסויטים ואכזריים. אלו עלולים רק להתגבר עקב שתי יוזמות מרכזיות שמוביל שר האוצר להגברת התחרות בשוק האשראי
במדינת ישראל של היום אף אחד אינו אחראי לעניים. אין אף משרד או שר שזהו תחום האחריות שלו, ואת תוצאות ההתנערות הזו אנחנו רואים בדו"חות העוני. לקראת הפגנת זעם למען הדיור הציבורי
תעבורת החומרים באינטרנט החופשי כביכול נתונה לצנזורה קפיטליסטית שמפעילים ענק התקשורת גוגל או ויקיפדיה, שהתכוונה להוות במה דמוקרטית. חשבנו שיש לנו אלטרנטיבה לתקשורת הממוסדת, אז חשבנו
לא פעילי המחאה הם אלו שצריכים להתנצל על גורלו של משה סילמן – מי שצריכה להתנצל זאת המדינה, שגרמה לו להאמין שתעזור לו בשעת הצורך, לאחר ששילם מסים ותרם לה כל חייו. מי שצריך להתנצל זה ראש הממשלה, שמנסה להמעיט את מעשהו לגדר "טרגדיה אישית". חובתה של המחאה היא לדרוש…
זה יכול להיות כל דבר: מחלה, טיפול שיניים או תאונה. משפחה מהמעמד הבינוני בישראל של ימינו תלויה על חבל דק ללא רשת בטחון ומצבה הכלכלי רעוע בהרבה בהשוואה למשפחה ממוצעת לפני דור אחד בלבד. אמנון פורטוגלי על פעילות המדינה נגד אזרחיה
משה סילמן הבין שהמדינה היא לא יותר מרעיון מופשט, אבל השיטה היא אמת אכזרית ויעילה. השיטה היא הפרד ומשול, השיטה לוקחת מהעניים ונותנת לעשירים. השיטה לא הותירה לו כל ברירה אלא למות. עמר צנגוט בעקבות ראיון שערך עם סילמן כחודש לפני שהצית את עצמו
הרחק מעין התקשורת, מעשה נואש של משפחה מחוסרת דיור שפלשה לדירה הופך לטקטיקה של התנגדות באר שבעית כנגד מבצע פינויים-על-סטרואידים של עמידר וההוצל"פ. רנן יזרסקי על מציאות חייהם של מפוני עמידר, המשה סילמנים שאין להם דבר זולת חייהם
סיפורו של משה סילמן משקף את האופן שבו הממסד, שלוחותיו ובעלי ההון פועלים כדי להאשים את הקורבן ויוצרים בו הזדהות עם התוקפן. סילמן לא יכול היה להתנתק משוביו, מגופי ההון-שלטון שהפנו כלפיו אלימות ממסדית נחושה כל כך, שבסופו של דבר הפנה אותה כלפי עצמו
