סוגיית הפליטים וזכות השיבה היא הקשה מבין הסוגיות בכל ניסיון להביא לפתרון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל התעלמות ממנה היא טמינת הראש בחול. פידא שחאדה על עקירה, פליטות והכחשה
רצועת עזה היא התזכורת המתמדת להיות מדינת ישראל בית שתשתיתו חורבן המבשר את אחריתו. המעונות החרבים והגופים המשוועים ללחם משמשים עדות ליסודותיה הרעועים של הביתיות הישראלית
הספר, שראה אור ביולי השנה, מנסה להציג את עזה כפי שהיא נתפסת בתודעה הישראלית – כלומר בלתי נראית. החודשים הספורים שעברו מאז צאתו הופכים את הקריאה בו לקריאה במסמך ארכיוני ועכשווי בו בזמן
בתקשורת הישראלית מכנים את מחנה הפליטים ג’נין “קן צרעות”, אבל לא מתעכבים על נסיבות הקמתו ב-1953: מתן מענה זמני לפליטי הנכבה מחיפא ומצפון פלסטין שגורשו או נאלצו לעזוב בימי הקמת מדינת ישראל
מה גורם לקהל פלסטיני לחוש זיקה כה עזה ל”עץ התאנה”? דומה כי האנושיות של ראידה טאה ושל סיפור חייה מעניקה ממד מעשי לשיבה שרבים מהם היו רוצים לממש, אלמלא המדיניות הישראלית שרואה בזכות השיבה התאבדות ציונית, חוששת ממנה ונאבקת בה
סלמה וכפר שלם הם שני ממדים של כאב, של מאבק, של עוול, ובה בעת של חיי קהילה מלאים ועשירים. בסדרת מאמרים זו אנחנו מציעות מבט חטוף על סיפורו של המקום ועל המאבק לשחרור ושיבה של הקהילה הפלסטינית, ולקיום חיים הגונים לתושבים היהודים ששוכנו בו
“אני לא יודע מה היה במחשבותיהם של ההורים שלי במשך שנים ארוכות מ־48 ועד שמתו. מעולם לא דמיינתי כמה קשה זה. וזה המחיר הכבד ביותר עבור פלסטינים. הצער הנפשי. אי אפשר לשים על זה תג מחיר.״ גיא שלו מראיין את פייסֿל סּֿאלח ועלי יתים
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
